ממש לא ג'ורדן: הנדרסון עוזר למאמן, פחות לנבחרת אנגליה

הנבחרת הצעירה של מולדת הכדורגל נכשלה גם בישראל והקפטן שלה הוא סימן שאלה עצום. ניצן פלד על סוד הקסם של קשר ליברפול, ששילמה 16 מיליון פאונד על שחקן שלא כובש, מבשל, מכדרר או מהיר, אבל תורם לא מעט בחדר ההלבשה

ניצן פלד  11.06.13 - 15:40
תחילת כתבהג'ורדן הנדרסון הוא חידה. הוא כובש מעט שערים, הוא לא מבשל הרבה, הוא לא מהיר במיוחד, הוא לא חזק במיוחד, הוא לא מכדרר מוכשר, לא מתקל אימתני, הוא לא מסובב בעיטות חופשיות באומנות. אבל עדיין, בסנדרלנד בה גדל כולם ידעו שיש להם ביד שחקן איכותי במיוחד. בנבחרת אנגליה הוא קיבל הופעת בכורה בגיל 20. בליברפול שילמו עליו 16 מליון פאונד כשהיה בן 21. ולטורניר יורו U21 בישראל הוא הגיע כקפטן נבחרת אנגליה הצעירה, בה רשם כבר יותר מ-20 הופעות. אז מי צודק כאן, חובבי הכדורגל שלא ממש מבינים על מה המהומה, או המאמנים שממשיכים לתת בו אמון ולהפקיד את משרתם ברגליו?

כתוצאה מהפער בין איך שהוא נתפס בקרב הציבור לבין ההזדמנויות הרבות שהוא מקבל, לא מפתיע לגלות שהנדרסון הספיק בקריירה הקצרה שלו לעבור בין הסטטוסים של שחקן נוער מבטיח, מושאל צעיר ומבוקש, כוכב עולה ומפתיע, רכישה ענקית וחשובה ופלופ חסר תקנה. עד כאן גם אין בזה שום דבר מיוחד. המסלול הזה הוא משהו שהרבה שחקנים צעירים עברו בו. אחרי שהציגו יכולת מבטיחה בחממה הביתית עזבו למקום חדש, מלחיץ יותר, וסבלו מכובד משקלו של תג מחיר אסטרונומי. ובאמת, על פי היכולת שלו בעונת 11/12 בליברפול, הראשונה שלו אצל האדומים, הכל היה מוכן להתרסקות.

הסיפור של הנדרסון תפס לא מעט כותרות, ועד סוף 11/12 לא היה אוהד פרמייר-ליג אחד שלא ידע לדקלם את המלים "ג'ורדן הנדרסון נכשל בליברפול כי קני דלגליש הציב אותו בצד ימין, שם קשה לו להביא לידי ביטוי את היכולות שלו". כשנשאלו "ובכן, מה הן היכולות האלה שלו שהוא לא מסוגל להביא לידי ביטוי בצד ימין?", רוב האוהדים נשארו די אילמים. הנדרסון הוא פשוט שחקן כזה ש... מאמנים אוהבים, נו. חלקם היו מסוגלים אולי לדקלם את הנתון בו ליברפול השתמשה כדי לתרץ את הרכש הכושל, והוא שבעונת 10/11, האחרונה שלו בסנדרלנד, הנדרסון היה מהמובילים בפרמיירליג כולה ביצירת מצבי הבקעה עבור הקבוצה שלו. אבל יותר מזה? לא ממש.

וכך, כשבפתיחת 12/13 הגיע לאנפילד מנג'ר חדש (ברנדן רוג'רס) שהביא איתו מהקבוצה הקודמת שלו עוד קשר צעיר ומבטיח, בעלות גבוהה (ג'ו אלן), כבר ממש היה קשה למצוא מישהו שיאמין שלהנדרסון יש עתיד בליברפול. שהוא אי פעם יצדיק את תג המחיר. שמתישהו יצא ממנו שחקן מוביל אמיתי.

אבל דווקא אז, אחרי עונה כושלת, עם תווית של פלופ, בקבוצה שמתקשה לעמוד בציפיות, תחת מנג'ר חדש, עם תחרות מוגברת על חולצת ההרכב, וכשכולם כבר רק מחכים לדעיכה שלו אל תוך השיכחון, פתאום הנדרסון התחיל לשחק מצוין. פתאום היו כאלה ששמו לב שבמשחקים בהם פתח, ליברפול מיעטה להפסיד. פתאום, עכברי הסטטיסטיקה שמו לב שהנדרסון שוב מייצר הרבה מצבי הבקעה ומעורב בלא מעט שערים, במיוחד "פר דקה" (בזה היה מהמובילים בפרמיירליג בעונה החולפת). זאת אומרת, שאת ההזדמנויות שקיבל, ניצל בצורה מקסימלית. במקום לרטון על תפקודו בצד ימין (שרוג'רס צמצם משמעותית לעומת דלגליש, אבל לא העלים לגמרי), במקום לצאת נגד האוהדים שהפסיקו לתמוך בו, במקום לשקוע בדיכאון על החלומות הגדולים שהתנפצו, במקום להתמרמר נוכח הכותרות הקולטות – כל אלה דברים שאנחנו רגילים לראות משחקנים צעירים – הנדרסון הפך לאי של יציבות במרכז הקישור של ליברפול.

ודווקא העובדה האחת הזו, שהנדרסון לא נכנע לשום דבר מכל מה שעבר עליו – דברים שכבר גמרו קריירות לשחקנים צעירים ומבטיחים רבים – מסבירה מה בדיוק יש בג'ורדן הנדרסון. ולמה מאמנים כל כך אוהבים אותו. ולמה אנחנו, אוהדי הכדורגל שעוקבים אחרי המשחק מכל מקום שהוא, רק לא ממרכז הקישור או חדר ההלבשה או מתחם האימונים, יכולים בקלות לפספס את זה.

הכלים שלנו, אוהדי, חובבי וצופי המשחק, יש כדי למדוד שחקן הם דברים כמו שערים, בישולים, פעולות חיוביות ברגעים קריטיים, כמות ודיוק במסירות, הרחקות, חטיפות. אבל שימו לב – כל הדברים האלה מדברים על מה שחקן עושה כשהוא נוגע בכדור. הבעיה היא שבכדורגל, שחקן ממוצע נוגע בכדור – בסך הכל – פחות מדקה אחת במהלך משחק שלם (כך קראתי לאחרונה אצל אוריאל דסקל ב"כלכליסט"). באופן טבעי, העין שלנו עוקבת אחרי הכדור, ולכן אנחנו מתרכזים במה שהשחקנים עושה איתו. מה השחקן עושה ביתר 89 הדקות של המשחק? אותנו זה פחות מעניין. אבל בדיוק בשביל זה יש צוות אימון, הקלטות של משחקים ואסיפות וידאו. הם צריכים להסתכל מה השחקן עושה בכל הזמן שהוא לא נוגע בכדור. וכל מאמן שיצא לו לעבוד עם הנדרסון אהב את מה שהוא ראה.

"קודם כל, ג'ורדן הנדרסון נע מצוין כשהוא בלי הכדור", מסביר זאביק זלצר, שלא רק מתמצא מאוד בפיתוח שחקנים צעירים, אלא גם באופן די קבוע משדר משחקים בהם הנדרסון מעורב. "התנועה המצוינת בלי הכדור מושכת שחקני הגנה, פותחת זוויות מסירה לחברים, סוגרת זוויות מסירה ליריבים ועוד. לדברים האלה השפעה קריטית על המשחק, אבל הם לא נרשמים בשום סטטיסטיקה, גם לא בשורה שהפכה את הנדרסון לכוכב (ההיא של "יצירת מצבי הבקעה").

"התנועה החכמה שלו היא תולדה של אינטליגנציית משחק גבוהה, והיא מתאפשרת הודות לכושר גופני ומוסר עבודה מאוד גבוהים", ממשיך זלצר לנתח את היתרונות של הנדרסון, "בנוסף להבנת המשחק הגבוהה שלו, הוא גם שחקן שהשחקנים האחרים מאוד אוהבים. ביחד, שתי התכונות האלה הופכות אותו לעוזר מאמן נוסף, על המגרש".  ועם כל הרצון הטוב, דברים כמו "השפעה  על מצב הרוח של החברים לקבוצה" זה לא משהו שנרשם בסטטיסטיקה, וגם לא משהו שאוהדי כדורגל יכולים לגלות מהיציע או מהטלוויזיה.

לישראל הגיע הנדרסון כקפטן של הנבחרת האנגלית, ואם להמשיך את הדברים של זלצר, בעצם כעוזרו של סיוטארט פירס במרכז השדה. ובאמת, במשחק מול איטליה הוא אמנם לא היה השחקן הכי מעורב על המגרש, בכל הקשור לנגיעות בכדור, אבל ההשפעה שלו על הסובבים אותו – לפחות מזווית הראייה הטובה ששורה 24 בשער 7 בבלומפילד מאפשרת – ניכרת. הוא מניע, מכוון, מדבר, מצביע, מעודד, צועק. לצערו, הנבחרת האנגלית כשלה בענק בשני משחקיה הראשונים בטורניר. אבל אם לשפוט לפי ההיסטוריה הקצרה של הנדרסון, גם הכשלון הזה לא יידבק בו. לא יגרום למאמנים לוותר עליו. ובטוח מכל – לא יוציא לו את הרוח מהמפרשים. את זה תשאירו כבר לליברפול.

הדפס