כשיוסי אבוקסיס היה שחקן, היה נהוג לקרוא לו "מאמן על המגרש". הוא היה ידוע בקבוצות שבהן שיחק והנהיג, כ"יד ימינו" של המאמן - שחקן שהמאמנים שלו אהבו. הדברים היו אמורים בעיקר לשני מאמנים גדולים - דרור קשטן (שאיתו היחסים נגמרו לא משהו כשאבוקסיס היה מאמן בעצמו) ואלי גוטמן. הוא היה החייל הממושמע: זה שמחלק הוראות, מוביל את הקבוצה אם צריך, לא מפחד להקריב את עצמו למען המשימה המשותפת.
המינוי של אבוקסיס להפועל ב"ש, אם לדבוק בז'רגון הצבאי, הוא טקס העלאה בדרגה. עם כל הכבוד לתחנות שבהן היה עד עכשיו - סכנין ובני יהודה, הנבחרת ובני יהודה, הפועל ת"א ו... שוב בני יהודה איכשהו, זה הרגע שבו אחת הדמויות המסקרנות של הכדורגל הישראלי לוקחת צעד קדימה, אל קבוצה שלפחות בעיני עצמה (ובוודאי בכל הקשור לרמת הסיקור התקשורתי), נחשבת לקבוצה גדולה. החייל הפשוט, שעלה לדרגת סמל, הופך עכשיו לרב סרן. עכשיו נשאלת השאלה, האם גם יהיה אלוף?
זה בטח לא המועד האידיאלי שבו רצה אבוקסיס לקבל את באר שבע. הוא בוודאי חלם על הגעה במועד אחר, בתקופה אחרת, בעיקר עם סגל ברמה יותר גבוהה. אבל לכדורגל יש דרכים משונות לכתוב את עצמו - ולפתע הכוכבים "הסתדרו" (או שלא הסתדרו, תלוי את מי שואלים): השושלת הגדולה של ב"ש שקעה, הוא בעצמו הסתבך לא מעט בבני יהודה (שעוד ידובר על השקיעה שלה עצמה בשנים הקרובות), וכך נולד השידוך הדי מוזר הזה, והפך למציאות. יוסי אבוקסיס הולך לרשת את מהפכת ברק בכר בהפועל ב"ש, וטוב או רע - זה יהיה אירוע מעניין לכולם.
בכר. אבוקסיס יורש את המהפכה שלו (אלן שיבר)
אבל כרגע נשאלת השאלה שעולה בכל דיון: האם יוסי אבוקסיס יכול להחזיק קבוצה בסדר גודל שכזה? הספקנים יצביעו על הקבוצות בהן הצליח - לדוגמא, בני סכנין או בני יהודה - ויגידו "כן, היתה הצלחה; אבל מדובר במועדונים שהם לרוב נטולי לחץ. רחוקים מעין התקשורת, בלי כתבים שעומדים בפתח או שחקנים בפרופיל גבוה. אבוקסיס הגיע אליהם כראשון בין שווים, ומכך יצא לעמדת ההצלחה". ויש בטענה הזאת אמת, אבל אפשר גם להתווכח איתה. זה מה שאני אנסה לעשות.
ראשית, האמירה שאבוקסיס לא היה חלק בקבוצה "גדולה" היא קצת מטעה. אבוקסיס היה חלק (אמנם פחות מרכזי) באחת הקבוצות הגדולות של העשור האחרון - הפועל ת"א של הדאבל. השותפות בינו לבין גוטמן, היתה מרכיב מרכזי בהצלחה היחסית של אחת הקבוצות ששיחקו את הכדורגל הכי יפה שראינו. כמובן שעמדת המאמן הראשי היא לחץ אחר, אבל אם מדובר ביכולת לייצר קבוצה חזקה, הוא היה שם בעמדה קריטית. כולנו זוכרים את רגעי הזוהר של הפועל ההיא, אבל קצת שוכחים שאבוקסיס וגוטמן החלו את הדרך כאשר הפועל ת"א היתה מדורדרת הרבה יותר. השניים הגיעו (גוטמן מונה, אבוקסיס נשלף מעמדת הסקאוט) לקבוצה שהיתה בתחתית, נאבקה נגד הירידה והצליחו להוביל אותה להישארות בליגה ולגמר הגביע. עונה לאחר מכן, הם כבר התמודדו על האליפות עד שני מחזורים לסיום. איך השלישית נגמרה, אתם זוכרים.
עבד עם גוטמן בהפועל ת"א הגדולה
שנית, מאז התקופה הקצרה בהפועל ת"א, אבוקסיס אמנם לא היה במה שמכונה אצלנו "ארבע (או חמש) הגדולות", הגדרה חמקמקה וסובייקטיבית, שמשתנה כל כמה שנים, אבל כן חושל היטב במועדוני דרג הביניים. קחו את סכנין לדוגמא: הביטו על רשימת המאמנים שהיו שם לפניו ואחריו. התוקף שלהם נמוך משל גבינה לבנה ביום קיץ חם. מחזיקים מעמד חצי שנה, אולי שנה גג במצטבר. אבוקסיס החזיק שם מעמד שנתיים. בתוך מועדון מסוכסך, בלי קהל אמיתי ותומך, בתוך ים של פוליטיקות וניהול ברמה נמוכה. איך זה נגמר? פעמיים מקום חמישי, פעם אחת חצי גמר גביע (ולכו תדעו איך זה היה נגמר אלמלא האאוט ההוא של טל בן חיים החלוץ...)
וגם העבודה בבני יהודה היא כזו שטיבה יתברר רק כשהוא יילך. כמו ששרה פעם ג'וני מיטשל, "אתה לא יודע מה יש לך, עד שהוא הולך לאיבוד". מה שאבוקסיס עשה במועדון כמו בני יהודה, עם בסיס הכנסות קטן, עם קבוצה שכל שנה מאבדת שלושה-ארבעה שחקני מפתח, אולי היום גורר אחריו צעקות ומרדפים משונים עם אוהדים - אבל בעוד עשור יהיה שווה פסל בשכונת התקווה. כן, גם בבני יהודה אין המון לחץ, אבל העובדה שהצליח להרים תנאים מאוד לא פשוטים לכדי זכייה בגביע המדינה והגעה לפלייאוף העליון, לפחות שווה את ההזדמנות מהמועדונים הגדולים.
שלישית ומעל הכל: לא בטוח שהפועל באר שבע קבוצה גדולה. ב"ש קיבלה מהשמיים הזדמנות ענקית, עם שושלת היסטורית והקבוצה (ככל הנראה) הגדולה בתולדות המועדון. אבל היא לא באמת ניצלה אותה. אם להשוות לקבוצה אחרת שייצרה שושלת, מכבי ת"א לא רק שלטה בליגה במשך שלוש שנים - אלא גם בנתה מערכת חזקה ויציבה, שגם אם סבלה משקיעה יחסית בדמדומי תקופת ג'ורדי, היה נחוץ איביץ' אחד (ופייר פליי פיננסי שעזר ברוב חסדו) כדי להפוך את המועדון לדורסני מחדש. וב"ש? בתום שלוש השנים האלה, היא עם סגל בינוני של שחקנים לא מספיק טובים (זרים וישראלים), עם קהל שמשדר תחושת שובע (רק כמה מאות מלווים אותה למשחקי החוץ האחרונים בליגה), ובאופן כללי כזה שנחוץ לניעור. וכאן, מגיעה היכולת של אבוקסיס לעשות הרבה ממעט.
ברקת. ציפתה ליותר מהסגל הנוכחי (לירון מולדובן)
כמו בהפועל ת"א, כמו בסכנין, כמו בבני יהודה, ניגש אבוקסיס עכשיו למלאכת השיקום. זה כנראה האתגר הקשה ביותר שלו - הוא מגיע לקבוצה שרגילה להצלחות, אבל כזו שנמצאת בדרך למטה. גם ההשוואות לברק בכר יבואו עם ההפסד הראשון. הוא בוודאי יודע. ובכל זאת, הפועל ב"ש מקבלת לידיה מאמן חזק, מנוסה, כזה שיודע להתמודד עם אתגרים לא פשוטים, להרים שחקנים (אהלן חזיזה ואשכנזי), להוציא 200% מהפוטנציאל של שחקנים ששווים על הנייר הרבה פחות. לכאורה, בדיוק מה שהמועדון הזה צריך.
לא מעט מכשולים צפויים בדרך למאמן הצעיר. אחד המאמנים הטובים בכדורגל הישראלי דהיום, מגיע לעמדה שבה יש לו יותר מה להפסיד מאשר להרוויח. יוצא מהחיק החמים של ברק אברמוב, למועדון שקשה להצליח בו. אבל אבוקסיס, ואת זה יודע כל מי שראה אותו על המגרש (כאוהד, או כאוהד שנשבר לו הלב מתישהו), אף פעם לא חשש מאתגרים. וכעת, יש בפניו גם הזדמנות גדולה - אולי הזדמנות של קריירה שלמה.