תתחיל מאפס: המשימה האמיתית של אבוקסיס

המשימה האמיתית שעומדת בפניו של יוסי אבוקסיס בהפועל ב"ש, תהיה בניית הקבוצה הגדולה הבאה. וגם: על תרבות האקזיט של גדי קינדה והתלונות על הבונקר. שלוש נקודות

אבישי סלע
אבישי סלע  21.01.20 - 13:24
תחילת כתבה

1. אלה ימים של חילופי משמרות בהפועל באר שבע. שורות אלה נכתבות לפני שהקבוצה נפרדה מברק בכר, המאמן שהביא אותה לגדולות ונצורות, ועידן יוסי אבוקסיס - המאמן החדש, התחיל קצת ברגל שמאל עם ההפסד לרעננה. אבל יש עוד זמן, וזה אולי הדבר החשוב להגיד. יכול להיות שב"ש תצא מהעונה הזאת עם גביע, אולי גם עם מקום באירופה דרך הליגה, אבל זה לא באמת משנה. פרקטית, העונה של הפועל ב"ש נגמרה עם פיטורי בכר ופרישת מליקסון, וכנראה שגם משהו יותר גדול ממנה נגמר.

אחד הדברים שהכי מרתקים אותי בעולם הספורט הוא לא רק לראות כיצד קבוצות נבנות, אלא גם כיצד הן יורדות מהבמה. והפרישה של מליקסון, יחד עם הפיטורים של בכר (שניהם דברים שהיו ידועים מראש לכל מי שראה את המציאות נכוחה, ובכל זאת נפלו כרעם ביום בהיר) בהחלט מסמנות את "תום העידן". כמו ההחלטה של מכבי ת"א להיפרד מג'ורדי קרויף באמצע העונה, שגדעה את השושלת ההיא של הצהובים והתחילה משהו חדש, זה לא קורה תמיד בזמן שאתה מצפה לו, אבל עכשיו - גם אם זה נכפה - המשימה של אבוקסיס גדולה יותר. היא לייצר את הקבוצה הגדולה הבאה.

במכבי ת"א זה עבד: שם מינו את איביץ', קיבלו את עונש הפייר פליי שהוא ההגדרה המושלמת ל"באו לקלל ויצאו מברכים", וכך נבנתה הקבוצה ששלטה בליגה בעונה שעברה, וכנראה תיקח אליפות גם העונה. ב"ש תצטרך לעשות את אותו הדבר, למצוא את הכוחות, להזיז הצידה כמה שחקנים ולבנות קבוצה - כמעט - מאפס.

וזה לא משהו שב"ש כל כך מורגלת בו: ברק בכר עשה הרבה דברים גדולים, אבל הקבוצה שהוא קיבל לידיים היתה כמעט מוכנה. אלישע לוי ירד מהבמה עם תחושת חמיצות (בעיקר בגלל אותו 6:2 מהדהד בגמר הגביע מול מכבי), אבל הוא הניח את היסודות לקבוצה הגדולה ההיא: חמישה שחקנים שפתחו באותו גמר גביע קשה, היוו את הלב של באר שבע - הובאן ואוגו בקישור, בוזגלו, מליקסון וברדה בחלק הקדמי. על הבסיס הזה הגיעו שיר צדק, גיא חיימוב, בן שהר (מיגל ויטור בשנה שאחרי), והפכו אותה לאימפריה.

המשימה של אבוקסיס יותר מורכבת. אין לו חמישה שחקנים כאלה בסגל. גם לא שלושה. הוא יצטרך, באמת, לבצע מלאכת חריש עמוקה, להיפרד משחקנים בולטים ולנסות לאתר את המציאות הבאות - דבר שלאבוקסיס דווקא יש ניסיון בו. מכבי חיפה של 2020 היא ההוכחה המושלמת לחוש הריח הנהדר של המאמן. כעת, הוא יצטרך להביא את זה גם לטרנר. אז עם כל הכבוד לנקודות שיהיו או לא יהיו מול הפועל חיפה, למקום שבו תסתיים העונה הזאת או למה שתעשה בגביע, השאלה אם אבוקסיס ייכנס להיסטוריה, או יהיה היסטוריה - קשורה בעונה הבאה. ועל כך, נדמה לי, הוא ישים את יהבו.

2. יש משהו מאוד מבאס בסאגת גדי קינדה. בעיקר, כי אי אפשר לבוא אליו בטענות: הוא שחקן צעיר (באופן יחסי), שמרגיש בצדק שהמנייה שלו בעלייה ורוצה לממש את עצמו במקום גדול יותר. אל תזלזלו ב-MLS, ולו לשנייה אחת: זו בוודאי ליגה טובה יותר מהישראלית, והרבה כשרונות צעירים שמכוונים את עצמם לאירופה מגיעים לשם. לא בגלל זה האפשרות שקינדה יעבור מדכדכת, אלא בגלל שהיא משקפת משהו על התרבות שבה אנחנו חיים.

פעם, הכדורגל הישראלי התבסס על השקעות ארוכות טווח. שחקן צמח במועדון מסוים, העביר שם מספר שנים, בנה את עצמו משנה לשנה, ואז הביא את הייבול למועדון בו גדל - באמצעות מעבר רב רושם לאירופה. זה מה שייצר את ההצלחות הגדולות של שחקנים דוגמת חיים רביבו (שש שנים בליגה הישראלית עד המעבר לסלטה), אייל ברקוביץ' (שבע שנים) ויוסי בניון (חמש), והרשימה עוד ארוכה.

היום, זו בעיקר תרבות של "אקזיט". ניסיון לייצר רווח מקסימלי תוך זמן קצר. ירדן שועה נותן חצי עונה טובה בבני יהודה, ועובר מיד למכבי חיפה. עדן שמיר, שם שלפני שנתיים היה אלמוני לרוב אוהדי הכדורגל, מיד עובר לבאר שבע ואחרי שנייה כבר חותם בליאז'. וקינדה? מישהו זוכר את העונה שעברה שלו? את האמון שבית"ר נתנה בו בתחילת העונה, למרות פתיחה קצת מגומגמת? המדיניות שנולדה בחברות ההיי-טק הגדולות חלחלה לכדורגל, ענף שבו הפירות דווקא כן צומחים לאט.

המקרה של שועה הוא נורת אזהרה שמנצנצת מעל המעברים המוקדמים האלה, וכדאי שכל בעלים יזכור שלפעמים שווה לתת לדברים לגדול, עד שהם יקבלו מימוש אמיתי. ואפשר פשוט לגזור את הקופון, ולהמשיך הלאה, עד האקזיט הבא.

3. המשחק בין מכבי תל אביב לבית"ר ירושלים, שנערך בשבוע שעבר, הבטיח רבות. התיאבון של כולנו נפתח אחרי "משחק העונות" בין האלופה למכבי חיפה, כזה שהותיר אותנו בהלם ותדהמה, בהתאהבות מחודשת בכדורגל המקומי. הבטיח, אבל לא ממש קיים: זה נגמר ב-0:0, כמעט נטול מצבים. ולאכזבה, כמו לכישלון, תמיד צריך לחפש אבא - ולפחות במקרה של קהל האוהדים, היה לאכזבה הזאת אבא ברור וחד משמעי: בית"ר ירושלים. היא, שהעזה להסתגר ולשבש; היא, שהעזה לא "לפתוח את המשחק" אלא דווקא להאט את הקצב; היא, שלקחה מאיתנו את הזכות למשחק היפה.

והאמת שתמיד הכעס הזה, על הקבוצה השנייה ש"הסתגרה" ו"לא באה לשחק כדורגל", היה מוזר בעיניי. קודם כל, כי הוא מעיד על כישלון הקבוצה היוזמת. אף אחד לא ישחק בונקר אחרי שהוא חטף בגול בדקה החמישית. אף אחד לא ישמור על תוצאה כשהוא בפיגור. ואם אתה וקבוצתך לא הייתם מספיק טובים כדי להצליח לכבוש כשיכולתם (והזדמנויות תמיד יש), קצת אבסורדי יהיה לבוא בטענות ליריב שלך, שלא פשוט התמסר ונתן לך להבקיע.

והדבר השני, והחשוב יותר, הוא שעם כל הכבוד לאינטרס של הקהל, ולרצון של כולנו בכדורגל טוב והתקפי יותר, לקבוצה יש את האינטרסים שלה. וזוהי הרי מהות הספורט: ההתנגשות בין הרצון של הקבוצה האחת, לרצון של הקבוצה האחרת, שמולידה משהו שלישי והוא התוצאה. היללות על ה"בונקר" של היריבה, שנולדו אחרי הקטנאצ'יו המושלם של ז'וזה מוריניו ואינטר מול ברצלונה בחצי גמר ליגת האלופות 2010, הן מפלטו של מי שלא הצליח במשימה שלו, ומחפש טובות מהיריב.

לבית"ר ירושלים לא היו את הכלים לשחק התקפי בסמי עופר. שני שחקני המפתח ההתקפיים שלה ישבו בחוץ (אחד כנראה עוזב לתמיד), והספסל שלה היה קצר יותר מפריט הלבוש הממוצע בארון של עדן פינס. היא באה לשחק, קודם כל ומעל הכל, בשביל עצמה. ואם רוני לוי היה מובס מול מכבי ת"א (תסריט אפשרי; הוא הרי קרה במפגש בין הקבוצות), אף אחד לא היה מחמיא לו על "היוזמה" ו"היצירתיות" ו"האומץ". היו שוחטים אותו על התוצאה. ואם התוצאה היא חזות הכל, מה הפלא שהוא לא מוכן להקריב את עצמו למען הכדורגל?

תנוח דעתכם: עתיד הכדורגל הישראלי לא מונח על כתפיה השחוחות של בית"ר ירושלים מודל 2019/20. בטח לא על אלה של הפועל חדרה או בני יהודה, שהגיעו להתגונן מול קבוצה עדיפה בהרבה. אם יש לכם בעיות בהתקפה, נסו לתקן אותה, לרענן אותה, להביא חלוצים חדשים. אל תבואו בטענות לזה שניסה להשיג את המטרה שלו. גם אם זה קרה במשחק מתוקשר מול עשרות אלפי צופים.