וולקאם ולהתראות: האשליה הממכרת של החלון

שלוש נקודות על האובססיה של קבוצות ליגת העל בחודשי החורף

אבישי סלע
אבישי סלע  07.02.20 - 12:31

תגיות: ליגת העל

תחילת כתבה

וולקאם. "הו מנגינה ישנה עצובה", כתב פעם חנוך לוין ז"ל, "כל אדם זקוק לאהבה". נתן זך גילה לנו פעם ש"כולנו זקוקים לחסד". על אותו משקל, נראה לי שמה שגיליתי בחלון ההעברות הזה הוא כמה כל אוהד זקוק ל"וולקאם". למי שאינו בקיא בטרמינולוגיה, "וולקאם" הוא אותו תצלום (בקבוצות היותר מתוחכמות זה משתדרג לגיף) המעיד רשמית על החתמתו של שחקן בקבוצת כדורגל. וכך, אוהדים רבים מכלים את זמנם במרדף ובתפילות עתיקות שהיו שמורות לשבטים אפריקניים שזועקים לגשם, בחיפושיהם אחר הוולקאם הבא. כמאמר הקלישאה הלעוסה, "להביא שחקן בשביל להביא".

אבל, למה בעצם? תחשבו לרגע על מכבי תל אביב. למה כולם כל כך מתפלאים ש"מכבי לא הביאה שחקן"? מכבי הרי לא צריכה להביא שחקן. יש לה שני שחקנים טובים (לפחות) על כל עמדה במגרש, היא מובילה את הליגה די בבטחה, וככל שעובר הזמן היא רק הולכת ומשתפרת ביכולת שלה. למה קבוצה שמחזיקה בסגל את איתי שכטר, צ'יקו אופואדו ואילון אלמוג (שלושה שחקני ליגה יותר מראויים) צריכה בכלל לחשוב על עוד חלוץ? יש איזו מסגרת נוספת שהיא צריכה לשחק בה השנה?

אם אני צריך לענות, נראה לי שהתשובה נעוצה ברצון לצאת מהמציאות האפורה. ה"וולקאם" הוא זריקת העידוד של האוהד הממוצע, שחייו הם די בינוניים בסך הכל. בטח בישראל. נעים בין המשחק האחרון נגד כפר סבא, למשחק הבא נגד רעננה, במין תחושת רוטינה בלתי נמנעת. והיופי שיש ב"וולקאם" הוא האשליה: המחשבה שמשהו הולך להשתנות, שמכאן דברים פתאום ייראו אחרת. לדמיין רגע את המשחק העייף של קבוצתך (ומשחקה של קבוצתך תמיד נראה עייף מדי עבורך, גם אם אתה מוביל את הטבלה) עם עוד איזה שחקן מאחור, או עוד שחקן שיפרוץ באגף, או חלוץ שיספק את הרגל המסיימת. בסוף המציאות תרים את ראשה המכוער, ויתברר לך שהרכש שהבאת היה מבוגר מדי, או צעיר מדי, או שבע מדי, או פצוע מדי (אם אתה אוהד הפועל באר שבע - ועל כך בהמשך), אבל בשעות שאחרי ה"וולקאם", כל רכש הוא מסי, וכל מאמן הוא פפ, וכל מנהל מקצועי לג'ורדי קרויף ייחשב. עד שמתישהו יגיע ההאנגובר.

בית"ר. משה חוגג מגיע מעולמות הספקולציה. ההון שאפשר לו לקנות את בית"ר ירושלים מאלי טביב, הגיע בגלל העובדה שהוא הצליח להרוויח מהסיכונים שלקח. זה סוד הצלחתו, ואם תרצו, גם היכולת להבין כמה מההחלטות שקיבל מאז הפך לבעלים. כולל, אגב, עצם ההחלטה להיות בעלים של קבוצה בכדורגל הישראלי; אי אפשר להיכנס בלב שלם לקבוצה בליגת העל, במידה ואתה לא פוליטיקאי או כזה שרוצה להיות פוליטיקאי יום אחד, אלא אם יש לך משהו קצת ריסקי באופי.

וזה בדיוק מה שהניע את שני ה"וולקאמים" (אפרופו) הגדולים של בית"ר בחלון הזה: אלירן עטר וחנן ממן. שלא תהיה טעות, שניהם היו ונשארו כדורגלנים מצוינים. בליגה קטנה, וכדורגלנים טכניים בה מעט מאוד, יש ערך לשניים שמסוגלים לייצר התלהבות, אקטיביזם ופה ושם אפילו מספרים. אבל שניהם בשורה התחתונה מגיעים בשלב לא טוב בקריירה. אחד נדחק במודע החוצה ממכבי ת"א, עד לרמה שהוא כמעט נמחק מקצועית; השני עוד קצת מפלרטט עם ההרכב מדי פעם, אבל גם כשהוא שם לא מצליח לייצר יותר מדי (מאז אותה חצי עונה אדירה במדי ב"ש, שנגמרה עם תואר אליפות). כשמחברים לזה את העובדה ששניהם בעשור הרביעי לחייהם, מקבלים משהו שהוא הרבה יותר סימן שאלה מסימן קריאה.

אבל שוב, אנחנו חוזרים לאמוציונליות שעומדת בבסיסה של בית"ר ירושלים. קבוצה שבה המטבע העיקרי הוא רגש, על כל צורותיו, לקחה כאן צעד שהוא הרבה יותר רגשי מאשר שכלתני. העזיבה של גדי קינדה, שהוא בעצמו לא ידע שהוא כזה סטאר, הורידה מעט מה"סטאר קוואליטי" שיש בקבוצה, ומיד בית"ר מתנפלת על השוק ומביאה את שני השחקנים הכי "סטאריים" שהיא יכולה להביא (בגבולות הסבירות והזמינות, כמובן). וזה יכול להיגמר בהצלחה; עטר, גם בגיל 33, הוא שחקן מספיק מוכשר כדי להוביל קבוצה (די אם נזכור שרק בשנה שעברה הוא היה מלך השערים של מכבי ת"א), וגם מ-ממן כותב שורות אלה עדיין מאוד מחזיק, אבל זה או צל"ש - או טר"ש. כמו בכל פרק אחר, בהיסטוריה הארוכה והרגשנית של המועדון מעיר הבירה.

מקריות ודלות. האמת היא, שהדבר הכי גרוע שאפשר להגיד על ליגת העל הוא שהיא סיוט לפרשנים. יש בישראל חמש קבוצות שמתנהלות ע"פ דרך מסוימת (טובה או רעה, בעיני המתבונן): מכבי ת"א של איביץ', מכבי חיפה של בלבול, ב"ש של אבוקסיס (ששונה מב"ש של בכר), בית"ר של רוני לוי ומכבי נתניה של דראפיץ' וברדה. לפעמים הן טובות, לפעמים הן רעות, אבל יש סיסטמה ויש לך תחושה שיש כמה עקרונות קבועים שלא משתנים. אבל אחרי שאתה יורד מהחמישייה הזאת, גבירותיי ורבותיי, ברוכים הבאים לג'ונגל.

כי הבטן והתחתית של ליגת העל (שביניהן אין הבדל ממשי), בוודאי העונה, הוא בוקה ומבולקה. כל קבוצה מסוגלת לנצח כל קבוצה - וזה עוד החלק הטוב, כי בין היתר שם כל מאמן יכול לאמן בכל קבוצה. שאל את האוהד הממוצע איזו קבוצה מאמן היום שרון מימר. או חיים סילבס. או קובי רפואה. או ניסו אביטן. ספק אם יש מישהו שמסוגל לענות בצורה חד משמעית ומהירה. מימר?... קרית שמונה, לא?... רעננה?.... כמו תשדיר פרסומת בסופרבול, זה לא יכול להיגמר בפחות מ-30 שניות.

והצד השני של המקריות הזאת, הוא כמובן הדלות. אתה לא צריך המון כדי להישאר בליגת העל בשנים האחרונות. כל שחקן סביר הופך לבעל ערך משמעותי, ואם יש לך שלושה שחקנים סבירים - ברכותיי, אתה פלייאוף עליון עם אופציה רצינית לאירופה. וכך, גם הפוך: כל קייס גאנם שאתה מאבד, יכול להוריד אותך ליגה. ולכן, קשה גם להאשים את מי שבכאוס הזה בוחרים לשחק סגור ולהוציא את מה שאפשר, לקול סבלם הרופף של רוב האוהדים הנייטרליים. כשמזג האוויר סוער בחוץ, הרוחות מעיפות את העצים באוויר וכל עשר דקות בחוץ הן פוטנציאל לגריפה, הרבה יותר קל להצטופף בתוך הבונקר.