לא עוצר, יוצר: החלק של בלבול בהצלחת מכבי חיפה

אומרים עליו שהוא משעמם, אחרים סבורים שהאישיות שלו לא מתאימה, אבל מרקו בלבול הוא אבי ההצלחה, זה שסיפק את כלי הנגינה לתזמורת על הדשא. לא פחות משמכבי חיפה היא של שרי, חזיזה, רוקאביצה או כוכב אחר, היא גם שייכת לאיש העומד על הקווים. דעה

אבישי סלע
אבישי סלע  10.02.20 - 15:34
תחילת כתבה

בכל המובנים, זו עונה יוצאת דופן של מכבי חיפה. 51 שערים ב-22 משחקי ליגה בלבד, ניצחונות דורסניים וגבוהים מרגיל, ואחרי הרבה שנים הירוקים מוצאים את עצמם כשהם אקטואליים למאבק האליפות בחודש פברואר (לא מעט, בהתחשב בשנים האחרונות). ועבור המועדון מהכרמל מדובר במנגינה ישנה שחוזרת: שובם של ימים שבהם חיפה היתה מועדון חזק ואמביציוזי, שמייצר כוח הרתעה. חזרה אל המורשת שהמועדון הנחיל בעשור הקודם, וכמעט לא באה לידי ביטוי בעשור הנוכחי.

ועם זאת, נוצרת התנגשות רעיונית בין עוצמת הסגל, לבין האיש שאמור לנהל אותו. מרקו בלבול מרגיש כמו תמונת הראי של הקבוצה הזאת: היא סוערת, הוא רגוע. היא חולמת בגדול, הוא עם שתי רגליים על הקרקע. היא לא מפסיקה לתקוף והוא כבר חושב על החילוף ההגנתי. והפער הזה יכול לרמות: הוא יכול לתת את התחושה שאחד (מאמן) עוצר את השני (קבוצה) בדרך להסתערות. אבל האמת היא שיותר משבלבול עוצר את מכבי חיפה, הוא יוצר אותה. אמנם לא בצורה מאוד מוחצנת, אבל הוא אחראי לא פחות להצלחה הזאת.

אי אפשר לספר את הסיפור של מכבי חיפה עונת 2019/20 בלי להתייחס למאמן שלה. מאמן שלא הגיע עד היום להצלחות מרקיעות שחקים בקריירה, פגש קבוצה שהיתה רעבה מאוד להישגיות אחרי שנים של דשדוש (כולל עם בלבול עצמו על הקווים), וביחד ייצרו תוצר שלישי שהוא העונה הנוכחית של חיפה. נכון, זה גם הסגל מלא הצבע והאמוציות, אבל זה גם המאמן - שידע להחליט נכון ולסמן לירוקים את הדרך לשמור על היציבות, ולהישאר בתמונת המאבק, שלא כמו בשנים קודמות.

מישהו לקח את יובל אשכנזי והפך אותו לאחד הקשרים הטובים בארץ; מישהו סיפק לרוקאביצה את הביטחון לייצר (מספרית אבל לא רק) את העונה הכי טובה בקריירה שלו; מישהו הצליח ללכת נגד האינסטינקט ולשנות את השיטה משלושה בלמים לשניים, לקחת את סאן מנחם ולייצר ממנו מגן נפלא, להפוך את דולב חזיזה משחקן ליגת על לסביר לשחקן נבחרת. כשכל הפרטים הללו מנגנים יחד, נוצרת תזמורת שלכאורה חזקה יותר מהמאמן שלה. אבל מישהו שם אותם במקומם, מישהו סיפק להם את כלי הנגינה, ואותו אסור לשכוח.

אבל לכו תספר את זה לטירוף שמתחולל סביב המועדון. השנים הארוכות ותקופת היובש האדירה עשו את שלהן. חיפה כבר מסתכלת קדימה ומעבר לכתף של המאמן שמספק את העונה הכי טובה שלה מזה כמעט עשור. ומעבר לכך שזו סוג של כפיות טובה כלפי מאמן שמצליח להוביל אותה למסע אדיר (גם אם יש פנצ'רים בדרך), זו גם טעות טקטית: חיפוש אחר "הדבר הגדול הבא" הוא בדיוק מה שנעשה קודם, בשנים הרעות; נסיונות בלתי פוסקים לחפש אפשרויות, ושיטות, ומאמנים שונים ומשונים שעברו בסך תוך מספר שנים באצטדיון סמי עופר.

לא פחות משמכבי חיפה החדשה היא יובל אשכנזי או צ'ארון שרי, לא פחות משהיא דולב חזיזה או רוקאביצה; מכבי חיפה החדשה היא מרקו בלבול. מצליחה לשלב בין סערת הנפש והכישרון המתפרץ לבין יציבות ואורך רוח, לאזן בין הרצון לשחק את "הכדורגל של מכבי חיפה", לבין ההתעלמות מרעשי הרקע שמלווים את אותה מכבי חיפה בדיוק במשך שנים ארוכות. וכן, האיש שנמצא בפרונט שלה לא תואם את הציפיות שלנו. יש לו קצב אחר, דרך התנהגות אחרת, הוא מאוד משעמם - בניגוד לשחקנים שעל הדשא. אבל האיזון שלו הופך אותה לגדולה כל כך.

הסתכלתי על ה-0:5 ההוא, לפני שבוע נגד הפועל תל אביב. תחושה אחת חזקה אפפה את המשחק הזה: אווירה של קרית אליעזר. הקהל הגדול והרועש, התקפות גלים גלים, תחושה שהגול בוא יבוא, ואחריו עוד אחד ועוד אחד. סמי עופר במשך שנים ארוכות התקשה לייצר את האווירה ההיא. מכבי חיפה של 2020 מחזירה משהו ממנה. ורק בגלל זה, שווה להמשיך עם הקיים. או לפחות לתת לו הזדמנות אמיתית.