עזבה את הקבוצה: אובדן הזהות של בית"ר ירושלים

המשבר בעיר הבירה גדול יותר מכולם: מהשחקנים, מהמאמנים, מהמנהלים ואפילו מהקהל. זו תוצאה של מועדון שמתנהל ברשת, ומצוי בתוך רעש - שלא מאפשר לעבוד. סיכום עונה

יניב בן חקון  28.04.21 - 15:31
תחילת כתבה

לפני כשלוש שנים עברתי לגור במוצא עלית. אזור מקסים, ירוק, שקט ואיכותי בפאתי ירושלים. מה אגיד לכם, ממש גן עדן. כך לפחות חשבתי. שלושה חודשים של הודעות בקבוצת הווטסאפ של הדיירים, גרמו להבין שזה הרבה יותר בכיוון של גיהנום. "מי זרק את הזבל כאן", "למה הדלת של הכניסה נשארה סגורה", "מי החוצפן שחסם את החניה", "למה המנורה בשדרה שרופה" ו"מספיק עם הרעש בגינה", היו רק חלק מההודעות שפתחו וסיימו לי את היום.

מהר מאוד ההודעות האלה הפכו לוויכוחים ומשם גם למריבות בין שכנים. מה אגיד לכם, כבר חשבנו לחזור לשקט של קטמונים. לשמחתי, כצעד ראשון לפני שפרסמנו את הדירה, החלטתי פשוט לצאת מהקבוצה. וראו איזה פלא, מאותו רגע אנחנו אכן חיים בגן עדן. מה קורה עכשיו עם כל הבלאגן? נעלם כלא היה וערך הנדל"ן פשוט עלה.

כל כך הרבה רעש היה סביב בית"ר ירושלים העונה שכמעט שכחנו שמדובר בקבוצת כדורגל. קורונה, פציעות, משחקים חלשים, ביקורות, הפסדים, רוכשים וירטואליים, כותרות, בעלים מוסלמים, מלחמות אוהדים, פיטורי מאמנים, עוד מלחמות אוהדים-בעלים ואכזבה אחת גדולה מקצועית. כל אלה הפכו את העונה של בית"ר לסיוט. סיוט שמתמשך כבר כמה שנים.

נכון, כולם אשמים במצבה העגום של הקבוצה העונה - הקורונה, חוגג, הקהל, השחקנים, אלי אוחנה, המאמנים, חוגג ושוב הקהל - אבל כשכל כך הרבה גורמים אשמים, זה מלמד על משהו הרבה יותר מהותי. במיוחד כשזה קורה במשך כמה שנים וכשהתוצאות נשארות עגומות למרות שהאנשים מתחלפים. ברשותכם נחזור למהלך אחד העונה שימחיש עד כמה בבית"ר רחוקים מלגעת בבעיה, לפתור אותה ולשנות מגמה, גם לא בעונה הבאה: פיטורי המאמנים.

סלובו את ברדה הגיעו לבית"ר כקונצנזוס. הקהל אהב אותם, הבעלים העריך אותם והתקשורת פרגנה להם. יחד עם הזיכרונות הטובים מהקדנציה הקודמת בטדי, נדמה היה שהם רק חזרו הביתה. "המאמנים שאנחנו צריכים", אמרו כולם. "הם תפורים לקבוצה כמו כפפה ליד", "הכדורגל ההתקפי שלהם יחזיר את בית"ר למקומה הטבעי", "האמון בצעירים יחזיר את הקהל ליציעים", היו חלק מהטיעונים להחתמתם. אף אחד לא חלק על מעמדם. וראו איזה פלא, כמה תוצאות לא טובות ומהר מאוד השבחים הפכו לביקורות, המילים החמות הפכו לקללות והרומן המבטיח הפך לסטוץ קצר.

סלובו את ברדה לא עמדו במשימה, אבל להפיל עליהם את האשמה זו בדיחה רעה. בדיחה ששמורה בדרך כלל לקהל, אבל בטח לא למערכת שמחשיבה את עצמה מקצועית. לאוהד מותר לשנות דעה אחרי כל הבלחה, אבל למנהלים אסור להתהפך כמו סטייק רק בגלל רחש ציבורי ותקשורתי. אז המאמנים סומנו כאשמים בכל תחלואי הקבוצה, שילמו את המחיר והלכו הביתה. מה השתנה מאז? כלום ושום דבר. זה גם לא ישתנה. מסיבה אחת פשוטה: הבעיה של בית"ר הרבה יותר עמוקה מזהות המאמן. הבעיה של בית"ר היא למעשה בהיעדר זהות. ואם תרצו: איבוד הזהות.

זה תהליך איטי שקורה במשך שנים ארוכות ופוגע בכל חלקה טובה במועדון. חלק מהקהל לא יאהב לקרוא את זה, אבל לאוהדים יש חלק עצום במצב. וזה לא קשור רק למה שקורה ישירות ביציע, אלא דווקא להלך הרוח ברשתות החברתיות ומשם לאנרגיות הרעות שיש סביב המועדון. שלא תטעו, כשהייתי מגיע כילד לימק"א או לטדי בחיתוליו, הקהל של בית"ר היה לא פחות כוחני, דעתני ותובעני מהיום, אבל כל הרעל שלנו יצא ב-90 דקות ותוספת זמן. אחר כך יכולנו לדבר לקירות, או במקרה הטוב להסתפק בכתבה ביקורתית אחרי שישה ימים במקומון, אבל היום, כשלכל ילד יש במה להביע את דעתו, ולכל מאמן יציע יש קבוצת פייסבוק, הדרך למאבקים, ויכוחים, מריבות ומחאות קצרה מאות.

מבחינת האוהדים כולם טובים כמו הפס האחרון שלהם. השחקן הזה חייב לעוף, המאמן חייב לעוף, הבעלים חייב לעוף, כולם חייבים לעוף, חוץ מהקהל שתמיד היה ותמיד יהיה. וכשזו המציאות, בטח במועדון תובעני כמו בית"ר, כל עוד אין הצלחות מידיות, לאף אחד אין סיכוי לשרוד. אז מחליפים מאמנים, שחקנים ואפילו בעלים. לכולם ברור שזה לא יעזור, אבל מחליפים. כן, מלהיות אוהדים, הפכנו כולנו למאמנים, מנהלים ובעיקר מבקרים. כולם חכמים, כולם נבונים, כולם יודעים את העבודה, אבל אף אחד לא מסוגל לראות איזה נזק עצום זה גורם למניות של הקבוצה ולהבין שהוא הורס את הבית שלו במו ידיו ופיו. ואם כבר ראה והבין, אף אחד לא מסוגל לוותר על שפיכת השמן שלו במדורה. במצב כזה, הכל נראה ומרגיש חרא. אין טוב, רק רע.

זה הופך גרוע יותר כשגם הבעלים של המועדון מתנהל כהוגה דעות ולא כמנהיג מהפכות שקטות. במקום להיות הקול השפוי והחזק, זה שמסנן רעשים ופועל מאחורי הקלעים, חוגג בוחר להצהיר הצהרות ולהתעמת עם האוהדים מעל דפי הספורט השונים. במצב כזה הסיכוי של בית"ר להצליח שואף לאפס. במיוחד כשמסביב יש מועדונים שהשכילו להתאים את עצמם לדור ה-Y ויש להם גם הרבה יותר כסף.

מה עושים? פשוט שותקים. או לפחות משתיקים. ובמילים אחרות: אלה חוזרים להיות אוהדים, זה מתמקד בלהיות בעלים ויחד עושים לבית"ר ניקוי רעלים. אחרת בית"ר תישאר קבוצה שהופכת כל חלקה טובה לרעה. בדיוק כמו קבוצות הווטסאפ של הדיירים בכל שכונה. וחבל, כי גן עדן ממש מעבר לפינה. זו רק עניין של החלטה.