הצטרפו אלינו
ברשתות החברתיות:

אהבה מנצחת: הערב שחיבר את בית"ר י-ם

מארה מככב בקישור, ולקהל יש שוב סיבה להתגאות. טור אוהד

'מעוז צור  25.10.21 - 10:24
תחילת כתבה

הייתה אווירה נהדרת אמש (ראשו) באצטדיון טדי, אבל חשוב יותר - בית״ר י-ם השיגה ניצחון חשוב, עם מעט כדורגל והרבה לחימה. הקבוצה של ארווין קומאן עדיין לא נראית מחוברת ומאומנת, קצב המשחק די איטי והססני והכדורגל לא ממש שוטף, אבל השורה התחתונה היא שבית״ר הצליחה לגרד ניצחון.

בתקופות כאלה, כשכלום לא הולך והקבוצה נופלת מהרגליים בדקה ה-70 (מה עם הכושר הגופני? ועוד עם שחקן יותר) זה כל מה שצריך: ניצחון קטן ולא בהכרח אסתטי, אבל כזה שנותן ביטחון וכוח ואוויר לנשימה ומשחרר הרבה לחץ.

אני מאמין שבהמשך, עם פחות פצועים ויותר קהל ביציעים, בית״ר תיראה אף טוב יותר.  קמסו מארה הוא קשר אחורי אמיתי, שמוסיף נוכחות ועוצמה בקישור. הוא קצת כבד, אבל טכני, חזק וחכם.

היה טוב לראות אותו משתלב, מבקש את הכדור כל הזמן ומסכן את השער. עוד יותר מרגש היה לראות את העידוד שהוא קיבל מהאוהדים בסיום.

אביאל זרגרי חזר לעצמו והפגין אגרסיביות במרכז המגרש, עדי תמיר היה מצוין מימין וקינח בשער ניצחון שכולו לב ונשמה. כרגע נראה שאדווין ג׳סי הוא השחקן הטוב ביותר של בית״ר, כשכמעט כל התקפה שעוברת דרכו הופכת למסוכנת.

זה היה ערב מתוק ומלא אופטימיות, אבל זו רק ההתחלה. בית״ר חייבת המשכיות ואורך רוח. היא כבר הרוויחה את מארה, שהיה מאוד מעורב ודינמי, ירדן שועה שכבש שער בכורה העונה, אורן ביטון שעשה משחק מעודד, וגרצ׳קין שנראה טוב.

וכמה מילים על הקהל:

שאפו לכל אחד מאלו שהגיעו ודחפו את הקבוצה. כמו בשנות ה-90, אז כולם ידעו שטדי שווה לבית״ר נקודות, כך הייתה ההרגשה גם אמש, הרגשה שהניצחון היה שייך קודם כל לקהל.

הקהל הבית״רי שהגיע בכמות מכובדת (7,000) לא הפסיק לשיר, סחף את שחקני בית״ר עד אדי הדלק האחרונים, והפעיל לחץ שגרם גם לשופט להיסחף ולטעות ולהרחיק את איתי בוגנים החיפאי.

אתמול שוב הוכח שלה פמיליה זה מיעוט מינורי בקרב הקהל שיילך וייעלם. יש לא מעט אוהדים שמתקשים להיפרד, הם נשענו על הארגון הזה במשך שנים, הם ראו במנהיגיו מבוגרים אחראיים, אמא ואבא, אבל כולם מרגישים נבגדים אחרי אירועי בלומפילד.
 
גם אחרוני האוהדים התפקחו והבינו את האמת היחידה - אין היתכנות לארגון גזעני כזה ביציעי בית״ר, ובכלל בכדורגל הישראלי בשנת 2021. לה פמיליה היא נחלת העבר - וטוב שכך.

נכון, יש אוהדים גזעניים, כמו בכל קבוצה, אבל הם מעט וכלום ושום דבר לעומת הרוב האדיר, שנתן תצוגת עידוד והצביע ברגליים ועל הדרך גם השתיק 15-20 צעירים, שבאו רק להרוס עם שירים גזעניים וקללות למשה חוגג.

הרגע שתפס אותי בערב המיוחד הזה התרחש בכלל לפני תחילתו של המשחק. בדרך למגרש ראיתי אותם - שלושה ילדים מחובקים צועדים למגרש.

הסתכלתי עליהם וראיתי את הילד שהייתי. נזכרתי במשחקי העונה הגדולים של בית״ר בשנות ה90-, שזכיתי להיות חלק מהם, משחקים שנחרטו בי.

חשבתי לעצמי - איך אני רוצה שיהיה להם במה להתגאות. שלא יתביישו לספר שהם אוהדי בית״ר בבית ספר. שיזכו לחוות את הרגעים, השיאים, הימים היפים וההיסטוריים שאני ובני דורי חווינו בילדות.

הניצחון הדחוק, האווירה הנהדרת, החגיגות בסיום, השירים ביציע, אלה הזיכרונות שיישארו איתם - והטעם שיישאר ממכר - ככה בונים דור חדש של אוהדים.

יאללה בית"ר