לערן זהבי, זה לא חדש, יש חוש דרמטי. הוא לא רק יודע לשחק כדורגל מצוין, הוא גם יודע לכתוב את הסיפור שלו - בצורה שקשה לדמיין. היו כאן שחקנים גדולים מזהבי, אבל לא היה "סטורי טלר" טוב כמוהו - כזה שידע להנדס נראטיב, לשלוט בשיח ולמגנט את תשומת הלב - החיובית והשלילית כאחד - אליו. בשני המחזורים הקרובים, הוא יהפוך להיות הסיפור - השאלה שתרחף מעל כל הכדורגל הישראלי היא אחת: לאן זהבי יילך? האם יפרוש, או יילך לקבוצה ישראלית אחרת?
וקטונתי מצידי, כותב שורות אלה, להשיא עצות לזהבי - הוא בוודאי יקבל את ההחלטה כראות עיניו, וזו כמובן זכותו המלאה. ובכל זאת, נותרה שאלת ההחלטה. "ונשאלת השאלה" לובשת את החולצה מספר 7, ומנסה להציג את שני הצדדים של הדילמה שעומדת בפני הכוכב הכי גדול של הכדורגל הישראלי ב-2025. על משקל לברון ג'יימס - מה תהיה ההחלטה של זהבי?
גילוי נאות: כותב שורות אלה הוא, גם, אוהד בית"ר ירושלים. ועם זאת, בטקסט הזה אני אשתדל להרחיק את ראותי - ולדבר רק על האינטרס של זהבי עצמו. נצא לדרך.
למה לפרוש: לדעת לפרוש בשיא
צריך להודות ביושר שפרישה בשיא איננה מנהג שקיים היום במחוזותינו. ספורטאים בדור הנוכחי לא עוזבים מיוזמתם. וזה נכון (אזעקת אילנות גבוהים) מלברון ג'יימס, שעדיין משחק בגיל 40, זלאטן איברהימוביץ' שפרש רק בגלל פציעה, רוג'ר פדרר ורפאל נדאל ששיחקו טניס עד שמילולית לא יכלו לעמוד על הרגליים ועד טום בריידי, שתלה את נעלי הפוטבול שלו עמוק בעשור החמישי לחייו. גם מייקל ג'ורדן, שנחשב לסמל הגדול של "הפרישה בשיא" - לא באמת פרש בשיא. הוא חזר ב-2001 לוושינגטון, שיחק עוד שנה וחצי ופרש בקול ענות חלושה - רק כי רצה להיאחז שוב במשחק של חייו.
ובכל זאת, זהבי שתמיד ידע לנהל היטב את הקריירה שלו - צריך לדעת להבין גם מתי זה נגמר. במובן הזה, הוא יכול ללמוד מהטעויות של הכוכבים שעשו זאת לפניו - יוסי בניון, שחקן עם קריירה מדהימה שפרש מאוחר מדי; אייל ברקוביץ', שבמקום לסיים אחרי סוף הקריירה האירופית חזר למכבי ת"א, בעונה שהוא מתחרט עליה; חיים רביבו, שרשם הישגים גדולים וחווה עונת פרישה די חלשלושה במ.ס. אשדוד. אם, כמאמר הקלישאה האמריקנית, אתה טוב כמו המשחק האחרון שלך - כדאי שהמשחק האחרון הזה יהיה כזה שאתה מנצח בו.
בניון. פרש במדי בית“ר (אלן שיבר)
ערן זהבי עשה את הכל בכדורגל הישראלי: הוא לקח כאן חמש אליפויות (בדרך, אולי, לאליפות שישית), שלושה גביעים, שלוש פעמים שחקן העונה, ארבע פעמים מלך השערים, יש לו אפילו גביע בהולנד עם פ.ס.וו. הוא מלך שערי נבחרת ישראל, גדול כובשי הכדורגל הישראלי בכל הזמנים, הוא עשה סיבוב מרשים בחו"ל, חזר לארץ ולקח אליפות עם הקבוצה שלו. במונחי משחקי המחשב, הוא לחלוטין ניצח את הכדורגל. אי אפשר יהיה להתעלות על הדבר הזה, או להשיג משהו יותר מרחיק לכת.
ובהישארות על הדשא, יש את הסיכון של יתר הכוכבים - לפרוש מאוחר מדי. לפספס את הנקודה הנכונה שבה היה שווה להיפרד. זהבי כבר הודה אצל בן בן ברוך שהוא היה צריך לפרוש בסוף העונה שעברה - אחרי שער הניצחון המרגש בסמי עופר, ואליפות שהיא סגירת מעגל במכבי ת"א. עכשיו, נותנים לו עוד הזדמנות לעשות את זה. לא כדאי לו לפספס אותה.
למה לא לפרוש: ירושלים, הנה אני בא
כשמדברים על האפשרות שערן זהבי ימשיך לשחק כדורגל, מתחיל משחק אלימינציה ברור: למכבי חיפה או הפועל באר שבע, היריבות של מכבי תל אביב, קשה לראות אותו הולך. חזרה להפועל ת"א אולי תהיה תסריט מדהים, אבל פחות ריאליים בהתחשב בדרישות השכר ובאווירה הציבורית סביבו. חו"ל? קשה לראות אותו עוזב שוב את ישראל, גם ברמה המשפחתית והסביבתית. מה שמשאיר אותנו עם קבוצה אחת, מעיר הבירה.
באותו פודקאסט זכור היטב עם בן בן ברוך, זהבי הודה ששקל לעבור לבית"ר ירושלים במהלך העונה החולפת - ו-ויתר, מאחר ולא רצה לפגוע במכבי תל אביב. עכשיו מכבי תל אביב ירדה מהפרק, ובית"ר נראית כמו האופציה הנכונה. גם מבחינת ה"אקו סיסטם": המאמן הוא ברק יצחקי, שזהבי מכיר, שיחק איתו ותחתיו במכבי תל אביב; לצידו בקבוצה נמצא דור מיכה, שיחד איתו זהבי העביר את השנים הטובות בקריירה שלו; ירדן שועה, שיכול להיות השילוב המושלם מבחינת יכולת המסירה לחלוץ מטרה כמוהו. בית"ר כמעט תפורה למידותיו.
ואליפות עם בית"ר ירושלים תכניס אותו לפנתיאון של מעט מאוד שחקנים - לאיתן טיבי ויואב זיו יש, על הנייר, אליפויות בשלוש קבוצות שונות; אבל לטיבי רשומה אליפות עם בית"ר, שבה הוא מיעט לשחק. ליואב זיו, זו אליפות ב-2002 עם מכבי חיפה שגם בה היה לו חלק זניח (אם בכלל). אם זהבי ישלים אליפות בהפועל ת"א, מכבי ת"א ובית"ר ירושלים - אלה בהכרח תהיינה אליפויות שיהיו רשומות על שמו. תארים שבהם הוא שיחק חלק מרכזי, תארים שהוא הביא במו רגליו.
לא מעט שחקנים גדולים בכדורגל הישראלי עברו בשלב מסוים בבית"ר - מראובן עטר ואבי נמני, טל בנין ושמעון גרשון, אריק בנאדו ואלון מזרחי. כולם מעידים שבית"ר, גם בשנים חלשות ולא תחרותיות, תמיד היתה עבורם בית חם ומחבק. זהבי חי על אתגרים - מה שמחזיק אותו עדיין במשחק, הוא הרצון לעשות דברים שלא נעשו. לחדש חידושים ולהשיג עוד רגעי תהילה. לקחת אליפות עם בית"ר, שלא חוותה תואר כזה כבר 18 שנה (החל מהעונה הבאה), נראה כמו אתגר ששווה להחזיק מעמד בשבילו.