1. זהבי. אני יודע שאת מטאפורת הקולנוע מיציתי כבר בשבוע שעבר, ובכל זאת תנו לי להמשיך איתה עוד פעם אחת: כשערן זהבי ירד מהמגרש אתמול, זו היתה תמונת הסיום המושלמת. הרגע שבו זהבי הגשים את המטרה ואת ההבטחה מאז שהגיע - הוא עזב את מכבי ת"א כשהיא היתה הקבוצה הטובה בישראל, והוא החזיר אותה להיות מספר אחת.
זו אליפות חמישית שלו במכבי תל אביב, שבכל החמש הוא הוא דומיננטי. וגם אם העונה הזאת היתה הפכפכה - ככה ההיסטוריה תזכור אותו. כי ההיסטוריה נכתבת על ידי המנצחים - וכמו שהאליפות של מכבי ת"א ב-2003 תיזכר כאליפות של נמני (למרות שהיא היתה של דגו), כך גם האליפות של 2025, עם כל הכבוד לפטאצ'י, דור פרץ או תורג'מן, תיזכר ככזו של זהבי.
בסוף, יש לו 8 שערים בפלייאוף העליון מתוך 12 בעונה כולה. הקילומטר האחרון במרתון היה שלו - וגם אם תנסו מאוד חזק, אי אפשר יהיה לספר את הסיפור של מכבי ת"א העונה ללא מספר 7. כן, גם העונה הזאת - שבהרבה מקרים נראתה כמו "עונה אחת יותר מדי". הפיניש של זהבי הוא כל כך עוצמתי, שהוא מאפיל על כל היתר.
אז מה יהיה הלאה? למרות התרחישים המפתים והפנטזיות של כולם, אני לא רואה את ערן זהבי משחק בקבוצה ישראלית אחרת. הקשר שלו למכבי תל אביב, בעיניי, עמוק מדי מכדי שהוא יתחיל פרק ב'. זהבי פורש כגדול המכביסטים, ואני לא רואה אותו בגיל 39 - אחרי העונה הזאת והסיום הזה - פוגש אותה במדים אחרים. זה נראה לי הזוי מדי. גם לעזוב את הארץ, בגילו ועם המשפחה, נראה לי מופרך.
ולכן התחזית הקטנה שלי היא שזהבי הולך לפרוש. יש לו הזדמנות נדירה ללמוד מהלקח של גדולי הכדורגל הישראלי האחרים - וללכת בזמן. זה הרגע שבו מכבי ת"א זוכרת אותו כאגדה, שהכדורגל הישראלי מוטל לרגליו, זה הרגע שהוא ניצח את הכל. ולדעתי, עוד עונה עלולה לסכן את התחושה הזאת. במילים אחרות, נדמה לי שאלוהי הכדורגל צועק לזהבי: קח את הצלחת, וברח.
זהבי ואוהדי מכבי ת“א בסיום (אלן שיבר)
2. לאזטיץ'. המאמן הסרבי של מכבי תל אביב הפך לדמות שנויה במחלוקת. מצד אחד - הישגיו עומדים לו. הוא השאיר את האליפות, המטרה המרכזית שהוצבה בפניו בתחילת העונה, הוא עשה קמפיין בכלל לא רע באירופה (ביחס לעובדה שהוא בלי בית ובליגה האירופית, שהיא רמה מעל הכדורגל שלנו), וקינח בשני תארים נוספים - אלוף האלופים וגביע הטוטו. מבחן התוצאה אמנם נחשב לשטחי מדי, אבל לפעמים כדאי להסתכל גם עליו.
וגם אם מדברים על מבחן העין - כן, מכבי תל אביב חוותה אי אלו פנצ'רים במעלה הדרך. אבל את זה חוו גם היריבות שלה. ומהרגע שאירופה יצאה מהפרק, מכבי ת"א (בגדול) הצליחה להתפקס - בוודאי במחזורים האחרונים - ולדעת לעשות את המהפך, כשהיא הקבוצה הרעננה והטובה יותר מבין שתי המתחרות, למרות ששיחקה הרבה יותר משחקים. וגם שם מגיע קרדיט ללאזטיץ'.
ומעל הכל, צריך להסתכל על היכולת של השחקנים שלו. על השיפור המטורף שחווה אושר דוידה, על עונת הפריצה של פטאצ'י, על דור תורג'מן שבשקט בשקט מסיים עונה עם 15 שערים (עונה שנייה בסך הכל בקבוצת בוגרים!) ועל הדרך שבה - למרות היחסים העקלקלים - הוא הצליח להביא את ערן זהבי למאני טיים. מכבי ת"א מסיימת את העונה הזאת עם 86 שערי זכות - זו הכמות הגדולה ביותר שקבוצה הבקיעה בליגה, מאז הפועל ת"א של הדאבל. כך שגם ברמת הכדורגל, זו היתה עונה מעולה למכבי תל אביב.
אז כן, לא תמיד קל לאהוב אותו, והוא גם טועה (מי לא טועה?) - אבל לאזטיץ', בשורה התחתונה, בעונה הראשונה שבה הוא מאמן קבוצת צמרת שמתחרה על אליפות, הרוויח ביושר את העונה הבאה שלו. לא סחבק, לא פופולרי - אבל וואחד מנהיג.
לא סחבק, מנהיג (אלן שיבר)
3. פטאצ'י. כשמסתכלים על העונה הזאת אחורה, כמעט מצחיק לחשוב איך פטאצ'י נראה לנו בתחילת העונה. הסרטון הזה שלו, מכדרר על הדשא דופק דריבל ואז שולח כדור לשמיים - היה המופת של איך רשתות חברתיות, והמסגור שהם עושים, עושה עוול. כן, לפטאצ'י לקח זמן להתרגל - למדינה היחידה שהוא חווה מחוץ לברזיל, לשפה אחרת, לתרבות אחרת ולאטמוספירה ולחץ שהוא עדיין לא חווה בגיל 21.
אבל מהרגע שזה נקלט, פטאצ'י הפך לאחד משני הזרים הטובים בליגה שלנו (יחד עם קנגאווה בעונה מפלצתית). הוא סיפק שערים מדהימים, הוא הלהיב עם כל נגיעה בכדור, והוא היה - מעל הכל - במשחק הכי חשוב של הצהובים העונה; משחק החוץ בטרנר נגד הפועל באר שבע, שם הוא כבש צמד ובישל עוד שער. זה היה ניצחון שסולל דרך לאליפות, והוא הגיע מהרגליים שלו.
אבל שוב, כמו במקרה מילסון בעונה שעברה, מנהלת הליגות מחליטה לתת את ה-MVP לישראלי. ומאחר שלערן זהבי קצת קשה לתת את התואר (רוב העונה הוא שיחק מעט), זה הלך לדור פרץ. ושלא תבינו אותי לא נכון - פרץ עשה עונה נהדרת, אבל בעיניי הוא לא השפיע על מכבי ת"א העונה ברמה ההתקפית כמו פטאצ'י.
המנהלת בחרה בחירה קלאסית - גם למכביסט טהור, גם לסמל, גם לווינר גדול - אבל קשה להגיד שזו היתה הבחירה הנכונה. וכמו ההתחלה של העונה, אולי גם הסוף שלה, מעידים על היחס שלנו לזרים שבאים לכאן - שופטים מהר, ולא יודעים להעריך כשגדולה נמצאת לנו מול העיניים.
גדולה מול העיניים (מאור אלקסלסי)
המנצח של העונה: דור פרץ. ואף על פי כן, צריך לתת את הכבוד לשחקן העונה. הקליטה שלו בחזרה במכבי ת"א היתה קצת איטית - בעונת 22/23, היו לו בסך הכל שני שערים ושלושה בישולים בכל המסגרות. אבל בעונה שעברה היו לו 17, והעונה 16 עם 11 בישולים. פרץ חווה סיבוב לא קל באיטליה, ולפעמים מעונה לא טובה קשה להתאושש (תשאלו את מי ששיחק באיטליה באותה עונה, יונתן כהן) - אבל פרץ הצליח. כי הוא ווינר גדול, כי הוא שחקן כדורגל יוצא דופן, וכשזהבי זז מהפסגה - הוא כנראה גם נכנס לעמדת המנהיג הבא של הצהובים.
המפסידה של העונה: מכבי חיפה. כי הפועל ב"ש אמנם פישלה ממש בסוף של הפוטו פיניש, אבל ללא קשר לתוצאת גמר הגביע - היא אובר אצ'יברית משוגעת. וזה משאיר אותנו עם מכבי חיפה - שללא ספק, חתומה על הכישלון הכי מהדהד שראינו העונה. ונדמה לי שהכל מתחיל (ונגמר) בהחלטה לוותר על מסאי דגו - ולחזור שוב לאקס, ברק בכר. הרגע שבו אתה זורק משהו טוב שהיה לך ביד, בשביל משהו שהיה על העץ - הוא הימור, ומכבי חיפה נפלה בו. את הלקח, אולי, היא צריכה ללמוד בעונה הבאה - ולהתחיל לגמרי מחדש.
המספר החזק של העונה - 36. 36 שערי חובה היו העונה לאלופה מכבי תל אביב, וזאת לא ההגנה הטובה ביותר. הפועל באר שבע, שבמקום השני, ספגה שמונה שערים פחות - וסיימה רק במקום השני. רק פעמיים בעשור האחרון, כולל העונה, ההגנה הטובה ביותר בליגה לא זכתה באליפות. אז איך זה קרה? התשובה מגיעה מטור שערי הזכות - 86 שערים, שזו הכמות הכי טובה מאז הפועל ת"א של הדאבל. בפשטות - מכבי ת"א הבקיעה כל כך הרבה, שזה לא ממש משנה כמה היא ספגה בצד השני.
השם החם של העונה: דור תורג'מן. הדרך של הילד מאשדוד אמנם היתה קצת עקלקלה, ורצופת פנדלים (שישה מתוך 15) - אבל זו ללא ספק עונה גדולה גם עבורו. לפעמים אנחנו קצת שוכחים שמדובר בסוף בשחקן מאוד צעיר, שנמצא במועדון סופר תחרותי, ובעונה מאוד מתישה עם הרבה עליות וירידות. בשורה התחתונה, תורג'מן כבר עונה שנייה מסיים עם ספרות כפולות - הביא כמה שערים מאוד יפים, ומשלים את המשך קו העלייה שלו. יכול מאוד להיות שבעונה הבאה, כבר נצטרך לראות אותו בליגה אחרת.
אל תשכחו את: העונה שהיתה. עונת 2024/25 של הכדורגל הישראלי היתה, בעיניי, עונה שהחזירה את הכבוד אליו - בשתי רמות. מצד אחד, היתה רמת הכדורגל - קיבלנו מאבק אליפות צמוד, קיבלנו קרבות עזים על אירופה, קיבלנו הכרעות בתחתית עד קו הסיום ממש וקיבלנו שורה של משחקי כדורגל עוצרי נשימה עם המון אקשן והרבה שערים. אבל מעבר לזה, זו היתה עונה חשובה מאוד גם ברובד עמוק יותר.
זו העונה שבה הכדורגל הבין את מקומו בסדר היום. כן, אנחנו אוהבים את המשחק - ומתוקף זה, אנחנו מתייחסים אליו כדבר החשוב בעולם; אבל פוסט ה-7.10, והעונה הזאת היא העונה שבה הכדורגל באמת עיכל את האסון ומתמודד איתו - הבנו, בלי להוריד מגודל המשחק ומהאמוציות, שזה רק כדורגל. ולצד הרגעים המרהיבים על הדשא, אני בוחר לזכור גם את מה שהיה מחוצה לו.
את אמילי דמארי שרה מול שער 11, את המסוק של יאיר הורן מעל טרנר, את רומי גונן חוזרת לראות משחק של הפועל חיפה, את בית"ר עולה עם חולצות כתומות לכבוד משפחת ביבס, את הקהלים של רוב הקבוצות - ממכבי חיפה ומכבי ת"א עד הפועל ירושלים ומכבי נתניה - מתגייסים למען החטופים וזוכרים את הנופלים, את הפועל ירושלים שהנציחה וזכרה את הירש ז"ל, את זיו אריה עומד בראיונות שבוע אחרי שבוע ומקפיד להזכיר את החטופים - אחרי הפסדים, כמו אחרי ניצחונות. וכן, גם את המוות הכואב של גדי קינדה ז"ל - שאיחד את אוהדי כל הקבוצות לתפילות, ואחר כך גם לאבל הכבד.
אני לא פחות אוהב כדורגל מפעם. אני חי את המשחק הזה, בדיוק כמו שחייתי אותו כשהייתי ילד בן 10. אבל העונה, ביותר מדי רגעים, ידענו גם להכיר בעובדה. שהבועה שאנחנו חיים בה חמימה ומרגשת, אבל בסוף - זה הכל סתם.