הסטייק בצלחת שממול היה מעולה: מדיום וול כמו שאני אוהב, נגיעה של צ'ימיצורי של המארח האדיב שלנו מפולפל וממולח כהלכה, מושלם. רק למחרת הבנתי שבגילי לתקוע סטייק לפני חצות זה משהו שאהיה חייב להיגמל ממנו ויפה שעה אחת קודם. בתום אירוע הסטייק, יושבי השולחן החלו בפטפטת האופיינית; נושא הוביל לנושא, דבר הוביל לדבר ואז הגיע הדיון על המכונית החשמלית. שי, חבר יקר ומהנדס בחסד עליון טען שהפרדיגמה הולכת להשתנות, הוא צודק: היום מי שמעשן בקניון נחשב עבריין ועלול לספוג עונש כבד, לפני כמה עשורים רופאים עישנו בחדרי המיון וזה נראה נורמלי לחלוטין.
אנשים עישנו במטוסים, אוטובוסים הכל היה לגיטימי. אבל אז הפרדיגמה השתנתה והמעשנים הפכו ליצורים מוזרים המתכנסים מחוץ לשדות תעופה שהפכה למחששה מצחינה. הפרדיגמה צפויה להשתנות בעתיד בנושא התחבורה וההנעה החשמלית, ללא ספק. בעוד כמה עשורים, מי שינהג (אלוהים אדירים, ינהג עוד מילה שתעלם כנראה מהלקסיקון) במכונית כזאת שעושה רעש ופולטת לכלוך מצינור מרעיש יחשב מוזר וחריג. נניח לרגע אם יאסרו על מכוניות כאלה לנוע בכבישים וכולי תקווה שלא, אבל הם ללא ספק יראו מוזר מאוד לדור ה-F או איזה אות שימציאו עד אז. במהלך הדיון השוטף, מצאתי את עצמי אומר את המילה נשמה יותר מפעם אחת: "אין למכוניות החשמליות נשמה, אין להן אופי". אבל קולי לא נשמע והנושאים קפצו הלאה עד שהרגשתי את העייפות יורדת על עיני וזאת הייתה הנקודה שלי להתפנות להיברידית המשפחתית ולסור לביתי ולמיטתי.
סוגרים חשבון: על איזה נשמה אתה מדבר
בטור הזה, אני רוצה לנסות ולפרוט בקצרה את המונח הזה: "נשמה", שעולה כנראה בכל דיון בין חובבי רכב לחובבי טכנולוגיה. על איזה נשמה הם מדברים? ננסה לפצח את היסודות שבונים אופי - מה מגדיר אופי של בנאדם, ומשם נמשיך למכוניות. בגדול, ובלי להכנס לגנטיקה, לכל בני האדם (טוב, לרובם) שתי עיניים, רגלים, אף אחד ופה ובקיצור את כל האיברים. מה שבונה את האופי של כל אחד ואחת מאתנו הם הדברים הקטנים: התגובות, המבט, הגירוד באף שלא לומר חיטוט, השרירים הקטנים בפנים, העברת היד בשיער, החיוך ועוד נראה לי שהנקודה ברורה.
בעידן החשמול, שהוא אבולוציה טבעית של עולמות התחבורה, יש מנוע חשמלי שמתפקד בצורה מאוד חלקה, אין תיבות הילוכים, מערכות פליטה ועוד מנגנונים כאלו ואחרים שקיימים במכוניות בעלות מנועי בעירה פנימית. לכאורה, נהגת באחת, נהגת ברובן (לא כולם, יש יוצאי דופן) מעין כור היתוך תחבורתי שבו כולם דומים לכולם לפחות בהיבט הנהיגה והתחושות. עכשיו שימו לב ותהיו קשובים כי הנשמה כבר מגיעה. במכוניות של "פעם" היו (יש) אין סוף חלקים, מערכות ומנועים; מנועי V למיניהם על שלל תצורות וזוויות, בלוקים ובוכנות, יש מרובעי צילינדר, משולשי צילינדר, 6 בטור, 4 בטור, רוטורי, בוקסר, ניתוק צילינדרים ועוד.
על זה נוסיף את תיבות הילוכים השונות: ידניות, אוטומטיות, רציפות וכו' יש גם תזמוני שסתומים משתנים, מערכות פליטה שונות, עומקי קדחים, מגדשי טורבו על שלל הגדלים ויחסי הדחיסה, בקיצור מאות אם לא אלפי קומבינציות שונות כשכל אחת מהן יוצרת אופי אחר של נסיעה, של תגובתיות, של חוויה, של נשמה. גם מנוע מחורבן, מקרקש עם תיבה רציפה מעניקה אופי למכונית. לפעמים זה יוצר בורדל אבל גם זה חלק מהמשחק.
בעידן החשמלי כל זה יעלם לטובת מנוע אחד יעיל מאוד, זריז להחריד, מזהם פחות, חזק ביותר ומרסק עצמות אבל הוא יהיה דומה לזה של האחר, הבידול יהיה זניח. אנחנו חיים בעולם שבוא הרוב רוצה להיות הכי טוב, הכי מהיר, הכי מדוייק אבל לא, לא אני לפחות, לא עכשיו. להגיע מאפס למאה קמ"ש בארבע שניות עם מכוניות חשמלית זה ואוו ללא ספק חוויה מעוררת ועוצמתית, ברמה האישית אני מעדיף להגיע למאה קמ"ש בשמונה שניות כשאני נלחם בתיבת ההילוכים ידנית סרבנית ולא חלקה, מכונס בתוך קפסולת סאונד מווברצת מחרישת אוזניים עם מערכת פליטה קולנית, מרגיש את המומנט משתנה בכל העברת הילוכים, נטרק קדימה ואחורה בכל העברת הילוכים, נאבק במנוע שמחייב אותי לשהות בטורים גבוהים, תנו לי את זה! עבורי הדרך חשובה יותר מכמה מהר הגעתי למאה קמ"ש או גמעתי רבע מייל. לצערי בעידן החשמלי האפס למאה כבר פחות מעניין, הוא סנטטי, אין לו נשמה, הוא חלול!
העידן החשמלי, כך אני מאמין, יביא חוויה אחרת לדורות הבאים ופחות לנו - הוא יביא איתו ריגושים שונים, מטרות שונות שאני מי שטעם את נחת עוצמתו של מנוע W מתקשה להבין עד הסוף כרגע. הפרדיגמה תשתנה ואני כנראה לא אהיה כאן (או אהיה עם חיתול) בכדי לראות את זה בדיוק כמו שאותו עגלון שהתחרה בתחילת המאה הקודמת במרוץ עגלות רתומות לסוסים איננו היום, בדיוק כמו שאותו עגלון התבונן בקארל בנץ נוסע המכונה המוזרה שלו ברחבי העיר וחשב: "בלי ריח הצואה של הסוס ורעשי הפרסות אין לדבר המוזר הזה אופי, אין לו נשמה. אז העתיד הוא חשמלי ולא משנה מה יזין את המנוע החשמלי בין אם סוללה גדולה, מימן או כור גרעיני קטן, זאת המציאות וכדאי שנתחיל להתרגל.
שי חברי היקר, סגרתי בפניך את החוב.