הצטרפו אלינו
ברשתות החברתיות:

בדעת מיעוט: כך הפסקתי לצפות בפורמולה 1

יחד עם האגדות, התפוגגו המנועים המנסרים והשליטה הקמאית שהפכו את ה-F1 לחוויה עוצרת נשימה

ניר בן טובים  13.04.23 - 12:57
מקס הזועם במירוץ באקו 2021 (צילומים: Getty)
מקס הזועם במירוץ באקו 2021 (צילומים: Getty)

תגיות: פורמולה 1

אני לא זוכר במדויק באיזו פניה עמדתי על הטריבונה יחד עם קומץ אוהדים במקצה האימונים של הגרנד פרי בסן מרינו 2001; אולי זו הייתה פניה מספר שבע, ייתכן 12. אבל מי שהקדים להגיע לפתיחה, דיווח לי באנגלית שבורה של איטלקים שזו הייתה הקפה שניה או שלישית של היינץ הארלד פרנצן בג'ורדן-הונדה, וכנראה היינו רחוקים מהישורת שקרובה לקו הזינוק, שכן פרנצן האיץ בצורה מבוקרת ביציאה ממנה.

איך שהוא חזר למצערת מלאה, הבוכנות של מנוע ה-V10 הרעידו את הפיגומים, ו-800 כוחות סוס יפנים דהרו החוצה ככל שהגרמני רמס את הדוושה - ונבלע אל הפניה הבאה. דפיקות הלב של כולנו המריאו לקולות מערכת היניקה ואת החיוכים כבר אי אפשר היה לפספס בקרבת גדרות הבטיחות או מפלס אחד למעלה בשמיכת הדגלים האדומים של פרארי.

לא חלפו כמה שניות, ובעקבותיו, במהירות גבוהה עוד יותר במרצדס-מקלארן מגיע מיקה האקינן עם צליל מפלח קרביים שהוציא את הקהל מגדרו באופן סופי. אחריהם המשיכו בתזמורת עשרה צילינדרים נוהמים גם ראלף שומאכר (שניצח במירוץ), חואן פאבלו מונטויה (רוקי באותה עונה) ועוד איזה אחד שאתם בטח מכירים את פרי חלציו, יוס ורשטאפן, בקבוצת ארוס - וכל היתר בהקפה אחרי הקפה.

כולא מקצה אימונים. ולא. לא שכחתי כמובן לעצור ליד אנדרטת הברונזה של איירטון סנה בדרך החוצה ולעמוד שם ביראת כבוד ודממה.  

לפני אימולה
עברו כבר 20 שנה, אז אני מניח שהוא לא שמר את השיחה בינינו. אבל אריק לפטר, מהנדס מכונות, נהג מירוצים ויזם מכוניות פורמולה ישראלי בייצור עצמי, הפציר בי לטוס לכל מדינה, פרט לאיטליה, כדי ללמוד איך נוהגים במכונית מירוץ חד מושבית. זה לא שהחוויה שלו הייתה מאכזבת אבל האקדמיות בצרפת, גרמניה ואנגליה היו קצת יותר מסודרות, והיו נציגים שלהן בארץ שיכלו לטפל בכל הניירת והצנרת. 

בניגוד לעצתו, ובזכות העובדה שהורי דוברי איטלקית, עליתי על טיסה למילאנו ולקחתי חלק בקורס שנמשך כמה ימים, במסגרתו משלבים נהיגת קארטינג, עבור לפורמולה אלפא (מקביל לפורמולה פורד), וכלה בנהיגה במכונית פורמולה 3 תחרותית לחלוטין. את כל זה, יחד עם עוד חמישה חבר'ה ממוצא איטלקי, אורח ספרדי ומהגר רומני – זכינו לחוות במסלול מונזה. הקורס השלים רצף של הדרכות והשתלמויות בנהיגה מתקדמת, ספורטיבית ונהיגת ראלי שאת חלקן הזעום ביצעתי בישראל. אבל עזבו. אין מה להשוות; נהיגה במכונית פורמולה לא דומה לשום דבר אחר.

היו בינינו חולי הגה שקשה לתאר במילים; קסדות מעוצבות, סרבלים משלהם עם שמות פרטיים והרבה מאוד נסיון במירוצי כביש – וכן, כפי שנהוג לחנך, 95% חושלו על קארטינג. ואולם פרט ללמידה עצמה, אני חושב שהדיונים שניהלנו בהפוגות עם המאמנים, כולל אחד שהיה בן קבוצתו של איירטון סנה במירוצי תיור, היו מחכימים לא פחות מאיך לקחת את הקווים הנכונים, ונתנו הקדמה מצוינת לאותו מקצה אימונים באימולה שפרש בפני פרספקטיבה מהמנה לגבי מכלול הדברים שייצגו את האופרציה היוקרתית הזו, פורמולה 1.

יותר מכל, אולי בגלל שהערצתי אותו, נחרטה בראשי שיחה מרתקת עם אחד המדריכים בטכניקת מסלול לגבי סוד הצלחתו של מיכאל שומאכר, שהוביל את אליפות הנהגים בפרארי קצת לפני דיוויד קולת'ארד. היה חשוב לי להבין, בתור מי שרואה את הכול מרחוק ומתגורר במדינה שהייתה מגויסת נגד כל דבר שרק מדיף ריח של ספורט מוטורי, אם היתרון של שומאכר נעוץ במכונה ובמנהל (רוס בראון) - או שזה באמת האדם עצמו, ותו לא. 

שיערתי לתומי שהוא יגיד שמדובר בשילוב כוחות ומוחות, כי זה נראה כמו הסבר הגיוני. אבל הוא השיב שבניגוד לכל המשתתפים על המסלול, תמיד אפשר לדעת באיזו מכונית שומאכר נמצא. "גם אם יערבבו את כל הנהגים ויחגרו כל אחד במכונית אחרת, תוכל לזהות את שומאכר די בקלות. איך? לפי המהירות שלו; לא רק בישורת הוא מוביל אלא במיוחד בסיבובים, וזה לא משנה אם יבש או גשום  – אין אף נהג שמסוגל לדחוף את המכונית לקצה הגבולות שלה ברמת שליטה כזו, בלי לשבור אותה לחתיכות או לאבד שליטה".

שומאכר עזב את פרארי ב-2006, חתך למרצדס ושבע שנים אחרי כן נשבר לכולנו הלב. אבל את הטרגדיה הזו אתם מכירים.

תחילת הסוף, והדור החדש
הייתי צמוד למירוצי פורמולה 1 בתחילת הדיווחים בארץ, וכשהתחילו השידורים בסופי השבוע של האליפות היו קומץ משוגעים שבכלל ידעו במה מדובר. את כל האינפורמציה זללנו בתאווה דרך השדרים והפרשנים המנוסים רם לנדס, יעקב צלאל, והעתונאים החריפים של ירחון טורבו/אוטו (רוני אהרנוביץ' ז"ל) וכולי תקווה שלא שמטתי כאן מישהו נוסף. הם הובילו אותנו בבטחה דרך הטרמינולוגיה המסובכת של התחרות, ועד אבידות כמו התאונה המשתקת של אירטון סנה, חגיגות אליפות הקתרזיס של דימון היל, ליריבות המיתולוגית והחברות המיוחדת שנרקמה בין שומאכר למיקה האקינן, ועד שנים קדימה אל האליפות האחרונה של פרארי עם קימי רייקונן ב-2007. לא היה משעמם. 

תתעלמו רגע מאי הסדר הכרונולוגי כי זה לא העיקר. היו שנים ראויות ומעניינות מאוד גם פוסט שומאכר-האקינן בזכות הכשרון המבריק של פרננדו אלונסו והישגיו בקבוצת רנו, וגם סבסטיאן פטל, שגדל "על ברכיו" של שומאכר, הוכיח שהוא נרקח מהחומרים המשובחים ביותר - ועל לואיס המילטון באמת נכתב כבר כל סופרלטיב אפשרי. אבל בין לבין, החלו סימנים ראשונים לכך שהאליפות, כמו בענפים אחרים, מושפעת לרעה מרגולציות ותככים. וכסף. הרבה כסף. 

הקש ששבר את גב הגמל, מבחינתי, הגיע ב-2014, עת הוחלפו מנועי ה-V8 במנועים היברידים בנפח 1.6 ל' שנשמעים, ביום טוב, כמו מדחס של רחפן. גם ההתאמות שנעשו כדי להגדיל את הנוכחות הווקאלית של המנועים לא שינתה שום דבר מהותי בחווית הצפייה בסלון או במסלול - ואם לחצתם בטעות על MUTE לא הייתם מודעים כנראה להבדלים. למרצדס גם היה יתרון טכנולוגי בפיתוח המנועים, שהוביל לרצף דומיננטי עד שפרארי התערבו באיזשהו הסכם שנוי במחלוקת עם ה-FIA. אבל דבר אחד היה כבר ברור על רקע השליטה של מרצדס או בלעדיה; מפה, אין דרך חזרה לשיכרון חושים.

האנשים
פרט לסוגיית המנועים, חסרה לי עד מאוד יריבות שיש מאחוריה דמויות עם נפח, נוכחות ואמירה וגם קצת התכתשויות  - שלא על דפי האינסטוש. כן, אני מבין שוורשטאפן נהג מטורף עם כת מעריצים שיכולה למלא עשרה מגרשי כדורגל ביום מושלג, ראסל פוטנציאל, יוקי טסונודה הוא מיני פרובקטור נורא חמוד ולקלר מזכיר לחלקנו את ז'יל ויילנייב האגדי (הוא באמת היה פוטנציאל שנגדע בשיאו). הכול טוב. אבל אני כבר כמה שנים מציץ ברשימת הנהגים, ולא רואה שום דבר בממדים של סנה-פרוסט או האקינן-שומאכר, וזה די מבאס כאשר המכוניות עוד יותר מבאסות.

הוואקום הזה, לפחות לתחושתי, הולך ומעמיק ככל שהזמן נוקף, והתקנות נעשו מסובכות להבנה להדיוטים כמותי שכבר לא חופרים בשקיקה בכל סעיף ותת סעיף מדי שבוע ומפרקים אותו למולקלות; כששואלים אותי אם צפיתי במירוץ בסופש האחרון אני כבר מזמן לא מתבייש לומר:"הסתפקתי בתקציר", ובתור אוהד פרארי אני דווקא כן מתבייש, משום שאני תמים דיו לחכות לאיזו בשורה משמחת של הסקודריה (שאף פעם לא מגיעה).

על אף מה שנכתב כאן, ולמרות שאנחנו גוף השידור של הפורמולה 1, ומשה פיצ'נבסקי יקיר המערכת ואין שני לו בניתוח יסודי ומשכיל של המירוצים, כמו גם בועז קורפל, אני בדעת מיעוט מובהקת ואני עדיין מרגיש בנוח במקומי - גם מול 2.6 מיליון צופים שחזו במירוץ הפורמולה 1 במיאמי בשנה הקודמת ושברו שיא של כל הזמנים, והמספרים האלו רק הולכים וגדלים והפופולריות של האליפות במגמת צמיחה תלולה.
 
אבל צר לי לומר זאת, עם כל הטרחנות שגולשת החוצה: פורמולה 1, על הפרשנויות, הטקטיקה, האסטרטגיות, עצירות, כנפיים מיוחדות, תקרות התקציב, ומי יודע מה עוד מחכה לנו בעתיד, כל הענף הזה הולך ומתרחק מנהיגת מירוצים קלאסית ומתומצת לתחרות עניה בעוצמות רגשיות וגבוהה ברמת האלחוש. כזו שבגללה, החלק הדינוזאורי של אוהדי הפורמולה 1, אני ביניהם, נשארנו רק עם הזכרונות.

-הכתבה משקפת את דעותיו של הכותב בלבד ואינה מייצגת את עמדת ערוץ הספורט. שידורים חיים של מירוצי הפורמולה 1 רק בספורט 5.