הוידוי של אלוף הג'יו ג'יטסו: "לא ראיתי אור"

לפני כשבועיים, ואחרי תקופה ארוכה בה לבש את מדי צה"ל, לוחם הג'יו ג'יטסו, אלן סורמונט, זכה בטורניר GSI 2 הישראלי, אחד מהטורנירים הכי גדולים בענף בארץ בתקופה האחרונה. רגע לאחר מכן התראיין סורמונט לערוץ הספורט ואלוף ה-GSI הטרי סיפר על הזכייה, היריבים, חלקו במלחמת חרבות ברזל, הפציעה והחזרה לחיים.

"אני מרגיש מעולה אחרי הניצחון", הוא סיפר, "הגעתי הביתה באותו היום גמור לגמרי, אבל הלב שלי היה מלא בשמחה. במהלך האירוע ניצחתי מישהו ששקל 28 קילו יותר ממני, אלון ז'אן. מעבר לזה שהוא כבד ממני בהרבה, הבחור גם טוב מאוד. הוא כישרוני, חגורה שחורה, לא חדש בענף. חקרתי עליו קצת לפני, למדתי את הדברים שהוא משתמש בהם הרבה. דאגתי לא להיכנס לפינות קשות ובעיקר להישאר למעלה ובשליטה. לא ציפיתי שהפער של המשקל יהיה כל כך משמעותי. הרגשתי כאילו אני מטפס על הר. לא יצא לי להתמודד עם משקל כזה לפני כן".

"בקרב עם אלי ארונוב, בגמר, לא הצלחתי לנטרל את המשקל שלו בכלל", סיפר סורמונט, "הגב שלי היה כל כך שבור שלא הצלחתי לתפקד כמעט. אחרי 7 דקות, שהבנתי שאני בבעיה עם הגב, קיבלתי החלטה שלא להיכנס לטייקדאונים, הגב שלי היה עקום. הבנתי שאני צריך למשוך את הקרב להארכה, שם מתחילים מהגב ויש סיכוי גדול יותר לקחת אותו. כל זה רץ לי בראש במהלך הקרב. אסטרטגיות, שיקולים, מחשבות. שמח שבסוף הסתיים ככה".

כאמור, הזכייה הזו ב-GSI 2 הגיעה אחרי תקופה ארוכה בה סורמונט נלחם למען המדינה: "הייתי באזור השנה במילואים, החל מהשביעי באוקטובר. גרתי בשדרות ובאותו הבוקר הצלחתי לנטרל שני מחבלים בעיר. בהתחלה לא הבנתי מי מחבל ומי אזרח. שמתי את הטלפון מולי וצילמתי, אמרתי שלפחות שהמשפחה תראה אותי. כולם כעסו עליי ואמרו לי לחזור הביתה. לא ציפיתי לפיגוע בסדר גודל הזה. פגשתי איזה בחור ימ"מניק, שאמר לי 'זה לא שאלה של אם כוחותינו יורידו אותך, שאלה של מתי'. הוא הסביר לי שאני רק מפריע להם שם, שהכל בכאוס ושכדאי לי לחזור הביתה".

"משם גוייסתי למילואים", המשיך לספר סורמונט, "בסדיר שלי הייתי בגבעתי ומאז שהשתחררתי לא הייתי במילואים. הייתי בקשר טוב עם הצוות שלי, אבל לא היה לי קשר למילואים. זה תמיד ישב לי על הלב. בשביעי התקשרתי למישהו מהצוות, ביקשתי לדבר עם המפקד של הצוות. סיפרתי לו מי אני ושאני רוצה להתגייס, אבל לא נתנו לי. הסבירו לי שיש הרבה כאוס. הגעתי בכל זאת וכשבאתי לקחת ציוד, לא הייתי ברשימות שלהם. בסוף דיברתי עם המ"פ שאישר לי להסתדר על ציוד ולהיות איתם. קיבלתי ציוד חדש מאחד הוותיקים שם".

“דרשתי להתגייס למלחמה“. סורמונט

"אני מתחילת המלחמה אמרתי לעצמי: אם מישהו צריך למות ראשון בצוות, זה צריך להיות אני", הוא סיפר, "כל פעם שהיינו סורקים למחבלים, כולם היו עם הראש למטה ואני רק חיפשתי להיתקל במחבלים. רציתי לעזור לצוות ולא רציתי לחשוב על עצמי. אחר כך הבנתי את הטעות שלי. יש לי ילד. יכול להיות שבגלל היוזמת יתר שלי הוא היה גדל בלי אבא".

אבל למרות המלחמה שהתחוללה, סורמונט לא שכח את הענף האוהב עליו: "עוד לפני הכניסה לעזה, בערך חודש לתוך המלחמה, הגעתי לצוות בשטח הכינוס. חצי מהם הייטקיסטים, חלק חזרו מטיול בחו"ל, הם לא היו בראש הנכון. החלטתי להרים את הצוות ואת היחידה, הבאתי לשם מזרוני ג'יוג'יטסו והתחלתי לאמן את החיילים, שיכנסו למוד לחימה, אמרתי לעצמי שלא יכול להיות שהדריכות יורדת".

עוד לפני כן, סורמונט חשף את הרגעים הקשים במלחמה: "באחד המקרים שעשינו סריקות באזור רעים, פתאום שמענו שריקה של פצמ"ר, שרק הלכה והתגברה. אמרתי לעצמו 'זהו, נגמר הסיפור'. כל הצוות נשכב על החלק החיצוני של הבית והיה פיצוץ מטורף. לפני שפגע אמרתי קריאת שמע. מההדף הרגליים שלי זזו, בדקתי פציעות והכל היה תקין. משם התחילה המלחמה שלנו, זו הייתה ההתנסות הקרובה למוות הראשונה שהייתה לנו. משם התחילה שרשרת של אירועים. איתרנו מחבלים, אף אחד לא נפגע, הייתה אווירה טובה, רצון להיכנס פנימה. הייתי מתנדב להיכנס ליזומות כל הזמן. באחת היזומות נכנסנו ראשונים לשטח לא מטוהר ואחרי שלושה ימים שם נפצעתי".

"היה פיצוץ וראיתי שהקצה של האצבע שלי כמעט התנתק מהיד", סיפר סורמונט, "קראתי לחובש, אמרתי לו 'הלכה לי האצבע, אה?', אז החובש ניסה לעודד אותי ואמר 'לא מה פתאום, אני אמרח לך משהו וזה יעבור'. זה גרם לי לצחוק ממש וניתק אותי מהסיטואציה. צחקתי בלי פרופורציה. הסברתי לו שכואב לי מאוד והוא נתן לי קטמין. נכנסתי מזה לטריפ רע. כדי להתנתק, חזרתי בראש לתחרויות הג'יו ג'יטסו. יש פעמים בקרבות שאתה במצב על הפנים, בקרב מרכזי, והיריב שלך שולט בך. אין לך מה לעשות חוץ מלהתמודד עם הסיטואציה. במצב כזה אתה צריך להירגע ולנשום. תוך כדי הטריפ אמרתי לעצמי לנשום, לזכור שקיבלתי סם ושזה רק טריפ וככה הצלחתי להרגיע את עצמי".

סורמונט המשיך וסיפר על הפינוי מעזה ועל הרגעים אחרי הפציעה: "תוך כדי הפינוי כולם אמרו לי להתקשר למשפחה, להודיע שאני בסדר, אבל אמרתי להם תעזבו אותי בשקט, יש לי אמא לטינית. אתה יודע מה זה אמא לטינית שאתה מספר לה שנפצעת? היא מתחילה להרביץ לך. במקביל לכך, היה לי רימון ביד, שלפני הכניסה לעזה נאמר לי שאסור לי לאבד אותו. תוך כדי שהייתי על הסמים ניסו לקחת ממני את הרימון, אבל לא הסכמתי. היה צריך להגיע מישהו מהצוות שזיהיתי בפנים כדי שאוכל להשתחרר מהרימון הזה, כי פשוט לא הסכמתי לתת אותו למישהו שאני לא מכיר. 'הסמל שלי אמר לי לא לתת אותו לאף אחד!' צעקתי על כולם".

"כשהגעתי לבית חולים הם לא יכלו לתפור לי בחזרה את האצבע", המשיך לוחם הג'יו ג'יטסו, "כי כל העצם הייתה מפוצצת שם. בסופו של דבר הם ניתקו את החלק של האצבע ועד היום אני בלעדיו. כל פעם שאני מדבר על האצבע הזו אני מרגיש לא במקום. יש אנשים שאיבדו גפיים, נשרפו, איבדו הרבה יותר ממני. אז אמרתי לעצמי שאם אני מרגיש ככה, מה מרגישים אנשים אחרים? הבנתי שנפצעתי בגוף, אבל ממש הרגשתי שנפצעתי יותר בנפש. כולם שואלים לשלומך ואתה אומר להם שהכל בסדר עם חיוך מזויף".

“הרגשתי שנפצעתי בנפש“. סורמונט

אבל ההתמודדות במדינה לא עצרה במלחמה כמובן. אחרי חלקו ב"חרבות ברזל", סורמונט חזר לעסק שלו (אקדמיית ג'יו ג'יטסו) ונכנס לתקופה קשה מאוד בחייו הפרטיים: "בתקופה שנפגעתי לקחתי הרבה הלוואות. לא יכולתי לסגור את האקדמיה שלי, אז הבאתי מאמנים שיעזרו לי. אז מה שקרה זה שהרבה אנשים הקפיאו מנוי בגלל המלחמה, מצד שני היתי צריך עזרה אז שילמתי למאמנים ומצד שלישי התלמידים הרגילים ביקשו להתאמן רק איתי ואני כמעט ולא הייתי. הפסדתי פשוט מכל הכיוונים. המציאות ציפתה ממני לחזור ישר לשגרה ולהתחיל לעבוד, אבל אנשים היו שואלים אותי שאלות על ג'יו ג'יטסו ובראש בכלל לא הייתי איתם. אמרתי לעצמי 'מה אכפת לי מזה כרגע'".

"מה שעזר לי לצאת מזה זה הילדים שהתאמנו אצלי", סיפר סורמונט, "התלמידים שלי עטפו אותי, שאלו אותי לשלומי. הם עזרו לי לחזור לפוקוס ולשים מאחורי את מה שקרה. אם לא האקדמיה שלי והג'יו ג'יטסו הייתי במצב מאוד לא טוב היום. רק שתבין באיזה מצב הייתי, הלכתי לחגוג יום הולדת לאשתי בבר, הלכתי שם לשירותים ופתאום נכנסו מאחורי כמה אנשים. התחלתי לאכול סרט שהם רוצים לחתוך אותי מאחורה בצוואר. שלושת האנשים האלה לא ידעו כמה הם היו קרובים למות. הייתי כל כך לחוץ. באותו רגע המציאות הייתה כל כך אמיתית וממשית שלא השתחררתי מזה. פתאום אחד מהם שאל אותי אם הכל בסדר והוא חייך אליי והחיוך שלו החזיר אותי למציאות. יצאתי משם מהר ואמרתי לאשתי בואי נלך הביתה".

אם כל זה לא מספיק, אז המציאות לא הפסיקה להכות בפניו של סורמונט: "במהלך השבועיים אחרי שנפצעתי נפלו חמישה חברה מהיחידה שלי - איתמר טל, ברק בן ואליד, מתן לזר, רפאל מושיוף ואדם ביסמוט זכרם לברכה. הם נתקלו במחבלים שהפעילו עליהם מוקשים ו-RPG. שמעתי בהתחלה ששלושה נהרגו ו-2 נעדרים, ואני רק ניסיתי לחשוב על מי מהחברים שלי פחות נורא שהוא מת. זו המציאות הקשה שלנו. לא הצלחתי למצוא את האור. הכרתי את כולם, לכולם יש משפחה. ובסוף כששמעתי את השמות התפרקתי. שאלתי את עצמי אם הפציעה שלי הצילה לי בסופו של דבר את החיים. הייתי בכעסים על עצמי ועל העולם על זה. פעם אחת ניסיתי ללכת לפסיכולוג ולפתוח את הלב, אבל עוד לפני שהספקתי נגמר לנו הזמן של הטיפול, ומאז הבנתי שהדבר הזה לא בשבילי".

"הרבה פעמים אנשים שיש להם את התחושות הרעות האלה, PTSD, חושבים לעצמם שהם מגזימים ושיש אנשים במצב גרוע יותר ואז הם שותקים", סיפר סורמונט, בפנייה ללוחמים במצבו, "לחילופין, לפעמים יש תחושות שאני חזק ויכול להתמודד עם זה לבד. דווקא אנשים שהולכים לטיפולים וכו, הם כנראה יותר חכמים, אבל הם גם יותר פתוחים רגשית. יש אנשים שהמצב שלהם על הפנים, אבל הם לא מסוגלים להגיד שהם צריכים עזרה. חשוב לי לדבר על זה שתהיה מודעות בנושא. צריך להבין שככל שבן אדם יותר עסוק בלשים מסיכה ולדחוף את התחושות שלו עמוק יותר, ככה הוא עושה לעצמו יותר נזק. מי שיש לו את המחשבות האלה, המטרה היא להתחיל במשהו קטן. סתם, לספר סיפור מצחיק שהיה במלחמה. ברגע שהוא בנוח עם זה, אחרי שבוע הוא כבר מספר דברים שהיו לו לא נעימים במלחמה ואחרי כמה זמן הוא כבר פותח לגמרי את הלב. מי שמוצא את עצמו מקשיב למישהו כזה, פשוט תשתקו. תקשיבו להם, אל תשאלו שאלות או תנסו לחקור מה קרה".

5 הנופלים. יהי זכרם ברוך

הפציעה של סורמונט אומנם לא מנעה ממנו להמשיך להתחרות, אבל הוא היה צריך לעשות כמה שינויים: "אחרי כל התקופה הזו חזרתי להתאמן. תמיד האמנתי שאחרי שאתה נפצע, הגוף מלמד אותך לעבוד שונה. בגלל הפציעה, שבהמלכה כאמור איבדתי חלק מהאצבע שלי, למדתי לעשות מחדש חניקות שונות. חזרתי להתחרות. הפעם היו לי מניעים אחרים. אמרתי לעצמי שחצי מסכום הזכייה אני תורם לזכרו של אחד הלוחמים בצוות שלי שנהרגו. אמרתי לעצמי בקרבות ב-GSI, 'אין סיכוי שמישהו לוקח ממך את זה'. זה נתן לי דרייב. שמחתי לראות את המשפחה שלי, את התלמידים שלי. הבן שלי נכנס אחרי הגמר וחיבק אותי ובכה. זה היה כל כך מרגש".

כעת מסתכל סורמונט אל העתיד והיעד הבא: "המטרה הבאה שלי עכשיו היא אליפות העולם בפולין. אני עדיין בשאלות עם עצמי אם לטוס, כי מאז המלחמה התחלתי לשמור שבת והתקרבתי לדת. התחרות נופלת על שבת. אני עדיין לא מספיק חזק כדי להגיד לעצמי לא לנסוע, אבל מצד שני, השם נתן לי הכל עד עכשיו. אז אני אהיה כפוי טובה? אני בהחלט רוצה עכשיו לתת פוש חזק בתחרויות, בין אם בארץ או בחו"ל. אני בן 33 ואני חייב להגיע למקום שאני מקום ראשון באליפות העולם. תמיד הייתי קרוב, אבל אף פעם לא השגתי את זה. את הדובדבן שבקצפת עוד לא טעמתי וזה מה שאני רוצה להגיע אליו כרגע. זה החלום שלי".

סורמונט החליט לחתום את הכתבה בהמלצה ללוחמים שסובלים מ-PTSD, עם מסר אחרון לקהל: "בארה"ב הרבה אנשים עם PTSD מתאמנים ג'יו ג'יטסו כתרפיה. יש הורמון, אוקסיטוצין, זה הורמון השמחה. אני מאמין שאם אנשים היו מתאמנים בג'יו ג'יטסו, דווקא ג'יו ג'יטסו, אנשים ידעו להתמודד עם חרדות. אומנויות הלחימה עוסקות בלחץ. בן אדם בחרדה לא צריך לפחוד לקבל מכה ובג'יו ג'יטסו אין חשש כזה, שלא כמו אגרוף או MMA. יש מגע תמידי עם היריב שלך והדבר הזה משחרר את הורמון השמחה, שעוזר הרבה מאוד לחרדות. לכן, אני ממליץ לקוראים לעסוק בענף הזה שיעזור עם חרדות ודאגות היום יום".