הצטרפו אלינו
ברשתות החברתיות:

אלוהי הקבוצות הקטנות

חולמים לראות כדורגל אנגלי אותנטי? הגיע הזמן לצאת מהקופסה. כך הפך המפגש של ווטפורד וקריסטל פאלאס למנה העיקרית בטיול הכדורגל השנתי. יומן מסע

מערכת אתר ערוץ הספורט
מערכת אתר ערוץ הספורט  30.08.18 - 16:37

לכל אבא יש תחביב. אחד התחביב שלו הוא לדוג, השני הוא לתקן כל דבר שבור בבית בעצמו. יש כאלה בכלל שכל היום תקועים מול אגו ורואים משחקי פוקר. התחביב של אבא שלי, השבח לאל, הוא לראות כדורגל אנגלי ושבתות ארוכות לצדו על הספה, גם גרמו לי להבין למה.

תמיד היה מספר בתשוקה על הנסיעה שלו ושל אחיו לאנגליה לאחר שהשתחררו מהצבא. הוא היה מספר בהבעה מתרפקת ומעוררת פליאה על בקבוקי הזכוכית שהיו נזרקים לעברם מהגשרים שבוומבלי, בחיוך ובטון שאומר ״הייתי חוזר לשם שוב עכשיו״.

עם הזמן, הטירוף האנגלי הפך לנחלתנו המשותפת וגזירת החוגר שלי נתנה את האות להפוך את החלום למציאות. מאז, נסיעות משותפות לאי המלכותי הפכו למנהג והבקבוקים אמנם כבר שנים לא נזרקו מהגשרים באצטדיון הלאומי, אבל הכדורגל נשאר מרגש.

הרזומה במסעות הכדורגל האחרונים שלנו, עמוס קלאסיקות אנגליות ואירועים נוצצים. הפרחנו בועות ב-2:3 של ווסטהאם על מנצ'סטר יונייטד ב-״אפטון פארק״, ראינו את סוונזי סוחטת 2:2 מצ׳לסי בווילס, היינו עדים לזכייה של ארסנל בתואר בתקופת ונגר ועל הדרך הספקנו ביום אחד לראות את פפ משתיק את מוריניו במפגש הראשון ביניהם באנגליה, ואת ליברפול מכניסה 1:4 באנפילד לאלופה דאז מלסטר.

עונה חדשה נפתחה ועלינו שוב על המטוס לממלכה המאוחדת לקבל את מנת הכדורגל השנתית שלנו. בחרנו לבקר באחד מהמגרשים שעדיין לא ראינו בגודל טבעי, אצטדיון האמירויות של ארסנל. הגענו בזמן לדרבי לונדוני נהדר עם ווסטהאם. שתי הקבוצות שהגיעו ללא נקודות למשחק, היו נואשות לתוצאה טובה ושיחקו זהיר בדקות הראשונות. ארנטוביץ׳ הכניס עניין עם שער מפתיע לאורחת, מה שלא הספיק מול קאמבק של ארסנל בדרך לנקודות ראשונות בעידן אונאי אמרי.

אחרי שסוף סוף הצליחו לנצח, חזרו אוהדי התותחנים להתעסק בדברים החשובים באמת. "What do you think about Tottenham?" צעק אחד בדרך חזרה לרכבת התחתית, "Shit!" ענה ההמון, בתיאום מוצלח של נגנים בקונצרט. לא ידענו שובע. הדרבי רק פתח את תאבוננו לתפוס משחק נוסף. העובדה שבלונדון וסביבתה יש מספר לא מבוטל של קבוצות שיחקה לטובתנו והמפגש של ווטפורד וקריסטל פאלאס עלה בגורל.

על פניו, המפגש בין השתיים עלול להיראות די פושר, יש שיגידו אפילו לא מעניין, וכך גם הגענו ל-"Vicarage Road" - בלי ציפיות מיוחדות. מזג אוויר אנגלי טיפוסי קיבל את פנינו, כאשר השמיים אפורים והגשם לא מפסיק לרדת, אך משקיבלנו את הכרטיסים, מהר מאוד עלה החיוך על פנינו. אנחנו יושבים ביציע על שמו של סר אלטון ג׳ון, אוהד מושבע של הקבוצה וגם בעליה לשעבר, כשמעלינו הכיתוב המתאר את תחושותיו של כל אוהד על קבוצותו: "how wonderful life is, now you are in the world".

המחצית הראשונה הייתה די מאופסת, קריסטל פאלאס הייתה ללא ספק עדיפה ואנחנו מהיציע, כבר הרגשנו את התבוסה במגרש הביתי של ווטפורד באוויר. כמה דקות של הפסקה להתחמם והמחצית השנייה החלה, והיא לא הייתה דומה בשום צורה לזו שראינו קודם. המקומיים עלו ברוח אחרת, בעיקר ברמת האנרגיות ושער ראשון של רוברטו פריירה בדקה ה-53 וכיבוש נוסף של חוזה הולבאס בדקה ה-71 כבר הובילו את ווטפורד ליתרון מבטיח.

שבע דקות של אופוריה בקהל, נגדעו עם השער של ווילפריד זאהה, שהכניס ללחץ את הקהל המקומי. הדקות האחרונות של המשחק המשיכו להיות מורטות עצבים ובדקה ה-95, נדמה היה שכדור הקרן של פאלאס כבר בדרך למהפך, אך הכדור קיפץ החוצה ואנחת רווחה שוחררה ביציע הצהוב-שחור.

עם שריקת הסיום, החלו החגיגות – ווטפורד נשארה מושלמת. למרות אקסטזת הניצחון ומשחק נהדר, נראה שהקבוצה מהפרברים שאף פעם לא זכתה באליפות, גם הפעם לא תניף את הגביע. אבל איזה רגעי אושר ופנטזיות השחקנים בצהוב-שחור מעניקים לאוהדיהם המסורים. ולא רק להם, אלא גם לנו - הטרמפיסטים שהגיעו מהמזרח התיכון.

“Football is coming home”, שרו האנגלים לאורך כל המונדיאל, אבל נדמה שהוא מעולם לא עזב. המפגש של ווטפורד וקריסטל פאלאס אמור היה להיות רק הקינוח אחרי הדרבי של ארסנל, אך הפך מהר מאוד למנה העיקרית. אחרי שנים של צפייה במשחקי הענק של מועדוני הפאר באנגליה, גילינו שדווקא במפגשים הפחות נוצצים, איפה שכמות התיירים דלילה במיוחד, תמצאו חוויה עוצמתית של כדורגל אנגלי אותנטי, אמוציונלי, וולגרי ומרגש. כזה שאי אפשר לזייף או למסחר.