מייק אמריקה גולד אגיין: איזו ארה"ב נראה בטוקיו?

סופרסטארים עתירי תהילה לצד צעירים מלאי פוטנציאל, אשפי קליעה מבחוץ לצד אסים למשימות מיוחדות: אחרי הפיאסקו במונדובאסקט בסין 2019, ניסינו לבנות את הסגל של פופוביץ' וסטיב קר למשחקים האולימפיים ב-2020. רמז – יותר מהיר, יותר גבוה, יותר חזק

ערן סורוקה
ערן סורוקה  16.09.19 - 10:55
תחילת כתבה

גרג פופוביץ' וסטיב קר בדרך כלל לא צריכים עזרה. שניהם חולקים ביניהם מספר דו ספרתי של אליפויות, אינספור מעריצים של יכולותיהם המקצועיות והניהוליות, וקמפיין מדומיין אחד לנשיאות ארה"ב. ועם זאת, שני אלה, מורה ותלמיד שהפכו לחברים טובים, מצאו את עצמם בקיץ 2019 כמעט אובדי עצות: נבחרת ארה"ב שאותה קיבלו על עצמם בגאווה גדולה לאמן, הפכה למשהו בין בדיחה עצובה לשמיכת טלאים, וקרסה בדרכה למיקום הנמוך ביותר שלה אי פעם מאז החל עידן שחקני ה-NBA, בשנת 1992 בברצלונה.

רבות כבר נכתב ועוד ייכתב על הגורמים לכישלון 2019, אבל הפעם נהיה פרקטיים ונסתכל קדימה. לארה"ב יש כרטיס מובטח לטוקיו ובניגוד למשחקים הקודמים שנערכו במזרח, אחרי מדליית הארד ביפן 2006, הפעם היא לא צריכה לעבור עוד טורניר מוקדמות מעיק, מה שמאפשר לבנות סגל כבר מעכשיו בראש שקט – מתוך הנחה שמדובר בטורניר היוקרתי ביותר לכדורסל הבינלאומי עבור ארה"ב, וכולם רוצים לבוא.

אבל, יש כמה מגבלות. ראשית, לא כל השחקנים מתאימים לכדורסל בינלאומי ו/או לשיטה של נבחרת שאמורה להיות מאוזנת וחסרת אגו ולהתמודד תחת חוקים אחרים, נגד סנטרים שמותר להם לעשות דאבל פארקינג בצבע. שנית, קברניטי הנבחרת הנוכחית ישמחו להביע את הערכתם כלפי שחקני הסגל שיצא לסין על ידי זימון גם לטוקיו, רק שהסגל הזה, בגדול, די נכשל, כך שעדיף לא לנסות לחזור על טעויות ולקוות שהפעם זה יצליח יותר. שלישית, שחקנים חופשיים – כמו שיהיו ב-2020, נכון לעכשיו, אנתוני דייויס, אנדרה דראמונד וקייל לאורי למשל – נוטים לוותר על משימות בינלאומיות כדי להנות ממנעמי הפרי אייג'נסי. ורביעית, שחקנים שיחזרו מפציעה ארוכה, כמו דוראנט, אולאדיפו, קליי וג'ון וול, כנראה יישארו בחוץ.

עניין נוסף הוא שמנהל USA Basketball, ג'רי קולאנג'לו, כבר יצא נגד מבריזני קיץ 2019 והבהיר ש"לא פחות מאשר אילו שחקנים נרצה, חשובים השחקנים שלא נרצה" – רמז די מפורש לכך שמי שלא טרח לבוא למחנה לקראת היציאה לסין, יכול להגיע לטוקיו בקיץ הבא מקסימום כדי לנשנש סשימי בשורה הראשונה. כך שעל פניו מצבם של ג'יימס הארדן, דייויס, בראדלי ביל, דמיאן לילארד וסי.ג'יי מקולום, טוביאס האריס, דראמונד, פול מילסאפ, קווין לאב, דמאר דרוזן, אריק גורדון ודיארון פוקס לא משהו. עם זאת, קולאנג'לו גם השאיר פתח לחרטות, והודיע שהם מחכים לשחקנים שיפנו אליהם בקרוב ויתחייבו לקמפיין הבא.

עכשיו, עם כל המגבלות הללו, בואו נצא לדרך ונרכיב בכל זאת סגל שיעזור לאמריקאים לחזור למקומם הטבעי.

גארדים
סטף קארי. בגיל 32 קארי יידע שזו כנראה ההזדמנות האחרונה שלו להגיע למשחקים אולימפיים, למדינה בטרפת של ספורט וטכנולוגיה, שיש בה המון מקום לביזנס. אם יהיה בריא, ובהנחה די הגיונית שהווריורס יסיימו את העונה גג באמצע מאי ולא ביוני, קארי גם יספיק לנוח. מעבר לכל, המחויבות שלו לסטיב קר תהפוך את העסק לקל למדי, וגם פופ מודע ליכולותיו של קארי לשנות משחק – מולו אי אפשר לשמור אזורית, תודה, שלום. סטף, תתחיל לארוז, ואל תשכח את הדגם החדש של נעלי ה-Curry 20s האדומות.

דונובן מיצ'ל. ספיידה-מן היה מנקודות האור הבודדות של ארה"ב בסין, ואלמלא היכולת האדירה שלו בשלושת הרבעים הראשונים מול צרפת, ההפסד ברבע היה עלול להיות משפיל הרבה יותר. למרות האכזבה מהמיקום, מיצ'ל אכן הציג ברגעים רבים את הבגרות שהפגין מהרגע הראשון של מחנה האימונים, והפרס שלו צריך להיות כרטיס מובטח לטוקיו.

דווין בוקר. קליעה מבחוץ, קליעה מבחוץ, קליעה מבחוץ. האמריקאים היו זקוקים קצת לקליעה מבחוץ בטורניר הזה, כפי שיעידו 33 האחוזים שלהם לשלוש בשבעת המשחקים הראשונים. בוקר לא הגיע לפלייאוף עד עכשיו וכנראה לא יגיע גם העונה (אם כי ההופעות של ריקי רוביו במדי ספרד הן סימן מעודד לסאנס), כך שהמשחקים האולימפיים יכולים להיות המעמד המשמעותי הראשון בחייו, והסקורר יבוא לנצל את ההזדמנות.

בראדלי ביל. ועדת חריגים תתכנס במיוחד כדי לאשר את המקרה של ביל, שהיה מראשוני הפורשים בקיץ 2019, אבל יבין כמה אווילי היה הצעד שלו. ייתכן שביל עוד חי אז באשליות על כך שיעבירו אותו קבוצה תוך שבוע-שבועיים, ויחלצו אותו מעונה שתסתיים בינואר, או בקבוצה אחרת לאחר טרייד. צפו לפגישה מרגשת עם פופוביץ' וקולאנג'לו, בסופה יבואו הצהרת אמונים והכאה על חטא. על אחד הגארדים האמריקאים הטובים בעולם, עם יכולת קליעה מבחוץ, עשיית משחק, חדירה והגנה, לא מוותרים בקלות.

קמבה ווקר. התלבטות קשה בינו לבין קייל לאורי (נפל מהסגל לסין בגלל פציעה בקרסול, אבל שחקן חופשי בקיץ הבא) וטריי יאנג (קלע טוב יותר מבחוץ, מוסר טוב יותר) בעמדת הגארד האחרון, מוכרעת לטובת ווקר – שחקן ה-All-NBA היחיד שלמרות עונה שעשויה להסתיים לפחות בחצי גמר מזרח, פלוס החלפת קבוצה, החליט שהנבחרת הלאומית מעל הכל. כרכז פותח הוא לא היה שווה זהב. כרכז שלישי, זה כבר סביר.

פורוורדים
לברון ג'יימס. אין אירועי ספורט עם פוטנציאל פוליטי ועסקי גדולים יותר מאשר משחקים אולימפיים. לברון יהיה בן 36 ואולי אחרי ריצה עמוקה לתוך הפלייאוף, אבל ישמח להשתתף בפעם רביעית ואחרונה באירוע ולסגור מעגל. בריו הוא ויתר על התענוג אחרי האליפות המדהימה בקליבלנד, שלנצח תהווה הרגע המרגש בחייו, כך שאפשר היה להבין אותו. הפעם, עם פופ וקר שמן הסתם יעזרו להדהד את המסרים שלו, הוא לא יוותר על ההזדמנות.

פול ג'ורג'. בגדול, אין סיבה שהשחקן הטוב בעולם בקיץ 2019 לא ישחק עבור נבחרת הפסים והכוכבים, אבל השילוב בין חיבתו של קוואי לנארד ל"Load Management" לבין העובדה שפופוביץ' מאמן את הנבחרת, כנראה תגרום לוויתור הדדי בשלב די מוקדם. אנחנו נשארים עם הפרטנר ג'ורג', שחקן 2-way נהדר נוסף שכבר לבש את המדים הלאומיים, ואם מצבו הרפואי יאפשר זאת, יתגייס גם הפעם.

ג'ימי באטלר. אחרי שנה אצל פט ריילי ואריק ספולסטרה במיאמי, חובבי אכילת מסמרים ברוטב WD-40 לארוחת בוקר כמוהו, באטלר יהיה קצת מותש – אבל הדחה בסיבוב הראשון בפלייאוף תשאיר אותו טרי יחסית, עם מספיק זמן לנוח מתחילת מאי ורעב להצלחה. על יכולותיו של ג'ימי באקטס לא צריך להכביר מילים; אם צריך זריקת מאני טיים לשלוש, או להיכנס כדי לחסל כוכב יריב, האיש שמחויבות היא שמו השני יהיה שם.

קייל קוזמה. הצוות האמריקאי בנה מאוד על יכולות הקליעה של קוזמה עבור סגל שהיה צפוי – וכך גם קרה בפועל – להתקשות בהשגת נקודות בגביע העולם, רק שאז הגיעה פציעה בקרסול רגע לפני העלייה למטוס וטרפדה את הכל. אוהדי לייקרס עוד סקרנים לדעת איך קוז, שחווה עליות וירידות בהכנה, ישתלב במרקם הקבוצתי החדש שלהם, אבל גם אם ירוצו עד הסוף, הרי שקוז עוד צעיר וישמח להצטרף ללברון על המטוס, להיכנס לאיצטדיון האולימפי עם משקפי שמש מפונפנים, ולהעלות סטוריז עם עקיצות לחברים מניו אורלינס.

ביג מן
דריימונד גרין. עד לפני כמה שבועות גרין היה אחד מהשמות הגדולים שצפויים לצאת לשוק בקיץ 2020, אבל אז הוא חתם על הארכת חוזה ל-4 עונות בווריורס, ויכול להמשיך לשחק בראש שקט. בטוקיו הוא יהיה בן 30, גיל מצוין לעלות בו על מדים עבור קואץ' קר וכדי לסדר חסימות לרכז שהפך אותך, ושהפך בעזרתך, לאגדה. הוורסטיליות שלו תסייע לאמריקאים לשבור לחץ ואזוריות, וההגנה שלו תוכל לדכא סנטרים יריבים.

מיילס טרנר. המצ'ופר האחרון על ההגעה לסין. אמנם המספרים שלו לא קפצו מהנייר, ומול רודי גובר ויוקיץ' הוא לא הצליח לעשות את ההבדל, אבל זה לא שיש הרבה סנטרים אמריקאים שהיו יכולים להביא קבלות טובות ממנו ויהיו זמינים. מול רוב היריבות הוא נתן עבודה, והוא סיים את הטורניר כריבאונדר המוביל של האמריקאים.

מיצ'ל רובינסון. כאן זה הזמן להימור מעט מופרע. על פניו, ג'ארן ג'קסון ג'וניור שגם קולע מבחוץ יכול להתאים יותר, וג'ארט אלן בשל קצת יותר – אבל מול גובר, מארק גאסול, יוקיץ' או בובאן האמריקאים צריכים גודל, וגודל זה מה שיש לרובינסון. אל 216 הסנטימטרים, שמתמתחים ל-282 סנטימטר מהרצפה בהרמת ידיים, יצטרפו גם כמה קילוגרמים נוספים של שרירים, ושנה שנייה של פיתוח תחת מאמן יסודי כמו דייויד פיזדייל רק תועיל. דמיינו מה האיש – שרשם כרוקי ממוצע חסימות טוב יותר מרודי גובר – יכול לעשות בכמה דקות של הרס, כשאין חוק 3 שניות הגנתי, ומותר לגעת בכדור מעל הטבעת; הוא יכול לסגור לאמריקאים פינה חשובה, כאיש למשימות מיוחדות בנבחרת שבפניה עומדת רק מטרה אחת: מדליית זהב.

הדפס