שער היורו: דירוג העוצמה של העולות לאל' אירופה

הכוחות העולים ממזרח אירופה, תהליך ההתדרדרות הגרמני נמשך, בשורה לפרנקופילים והכדורגל חוזר הביתה, הפעם באמת. רגע אחרי שריקת הסיום של המוקדמות: הטופ 10

דני פורת
דני פורת  20.11.19 - 20:13
תחילת כתבה

הפעם זה היה קצר. שמונה חודשים של משחקי מוקדמות הגיעו לסיומן וטורניר היורו מתחיל לקבל צורה. 20 מ-24 הנבחרות הבטיחו את מקומן לפני ההגרלה שתתקיים בשבוע הבא בבוקרשט, ובלי קשר לתוצאות שלה, אפשר כבר לסמן את מי שנכון לרגע זה, ה-21 בנובמבר 2019, נמצאות בכושר הטוב ביותר. לפניכם, 10 הנבחרות החזקות ביבשת.

10. אוקראינה - צריך להוריד את הכובע בפני אנדריי שבצ'נקו. החלוץ האגדי, שקריירת האימון שלו החלה רק לפני שלוש שנים כעוזר מאמן הנבחרת, החל בבנייה מחודשת לאחר הכישלון במוקדמות המונדיאל והצליח לייצר נבחרת מאוחדת, שעומדת טקטית נהדר על המגרש וממצה את הפוטנציאל שלה. העובדה שסיימה בראש בית ב' עם 20 נקודות, לפני פורטוגל וסרביה המוכשרות ממנה, מדברת בפני עצמה. הסגל צעיר מאוד וכולל רק שני שחקני שדה בני 30. הדור הבא כבר מעבר לפינה אחרי שהנבחרת זכתה במונדיאל הנוער מוקדם יותר השנה. בינתיים שימו לב לכוכבים העולים שיהיו ביורו: רוסלן מלינובסקי, ויקטור ציגנקוב ורומן ירמצ'וק.

9. קרואטיה - סגנית אלופת העולם סללה את דרכה לטורניר עם לא מעט מאמץ. מדובר בנבחרת מתחדשת שבמשחק העלייה מול סלובקיה רק ארבעה שחקנים פתחו גם בהרכב בגמר המונדיאל - לוקה מודריץ', איבן פרישיץ', מרסלו ברוזוביץ' ואנטה רביץ'. שני שינויים מהותיים נגרמו כתוצאה מהפרישה של מריו מנדז'וקיץ', ומהספסול של איבן ראקיטיץ' בברצלונה, מה שהוליד שיתוף פעולה חדש ומרענן בהתקפה בדמותם של ברונו פטקוביץ' מדינמו זאגרב וניקולה ולאסיץ' מצסק"א, שתי מניות בטוחות בעידן שאחרי המונדיאל. כהרגלה בשנים האחרונות, קרואטיה עלתה ממש ברגע האחרון לטורניר, ותשמש כמעין חידה לא פתורה. מה שבטוח אי אפשר לזלזל בה.

8. איטליה - רוברטו מנצ'יני עבר בהצלחה רבה את פרויקט השיקום הראשוני של האזורי. מנבחרת עייפה, כבדה ואימפוטנטית שהודחה בבושת פנים מהפלייאוף העליה למונדיאל 2018, קיבלנו מהדורה מעודכנת, רעננה, צעירה ומלהיבה לפחות כפי שאיטליה השתקפה ב-10 משחקיה במוקדמות בהם כבשה 37 שערים (!) כולל תשיעייה מול ארמניה ויחד עם בלגיה גמרה עם מאזן מושלם של 30 נקודות. השדרוג הכי גדול של האיטלקים הוא במרכז השדה הדינמי שכולל את ניקולו בארלה, ניקולו זאניולו וז'ורז'יניו. גם בהתקפה באים לידי ביטוי ביתר שאת צ'ירו אימובילה, פדריקו קייזה ופדריקו ברנרדסקי. הסיבה שאיטליה לא מדורגת גבוה יותר היא בעיקר משום שבניגוד ליתר הגדולות, היא קיבלה בית נוח מאוד ולא פגשה אף אלופת עולם בליגת האומות. ובכל זאת, יש מקום לאופטימיות.

7. גרמניה - הנבחרת העקבית והמצליחה ביותר ביורו (מופיעה ברצף מאז 1972 וזכתה שלוש פעמים בטורניר) עברה לא מעט משברים מאז הקטסטרופה במונדיאל. היא אומנם סיימה בראש הבית במוקדמות, אך הפסידה פעמיים להולנד בארבעה מפגשים (במוקדמות ובליגת האומות), מה שהדליק שוב את כל הנורות האדומות. יוגי לב ממשיך לאחוז בהגה, למרות הביקורות הרבות, שלפחות אחת מהן יישם. הוא חדל לנסות להמציא את עצמו מחדש עם הרכב של שלושה בלמים. הבעיה הגדולה של גרמניה מקורה במרכז הגנה איטי וחסר ניסיון, בוודאי ללא ניקלאס זולה שבספק גדול ליורו, כשז'רום בואטנג ומאטס הומלס נופו לצמיתות. בכל זאת, אי אפשר לפספס את הדברים הטובים: סרז' גנאברי מבקיע בכל משחק כמעט, טימו ורנר נמצא בעונת שיא, ואם מרקו רוייס ולירוי סאנה יגיעו כשירים, ללב יהיו מספיק כלים בשביל להתמודד על התואר שבו עדיין לא זכה.

6. פורטוגל - קשה מאוד לאכול את הנבחרת של פרננדו סנטוס. מצד אחד, אלופת אירופה הרשימה וזכתה בצדק בליגת האומות שנערך אצלה בבית, ומהצד השני, הגניבה עליה ליורו במחזור הסיום דרך המקום השני. על הסלסאו ניתן לומר שהיא לא לוחצת על כל דוושת הגז למרות מאגר של כישרונות שהולך ומעמיק בסגל שלה: ברנרדו סילבה, ז'ואאו פליקס, גונסאלו גדש, ברונו פרננדש? בסוף הכל יקום ויפול על שני אנשים: כריסטיאנו רונאלדו, שרוצה להפוך לכדורגלן הראשון שמעפיל לשלושה גמרים של יורו ולקבוע שיא שערים, והשני פרננדו סנטוס, שלמרות הרזומה המרשים שלו והזכייה ביורו הקודם, צריך גם לדעת לשחרר ולצאת מעט מהקיבעון ההגנתי שמונע מהנבחרת לפחות ברמה התודעתית, להפוך לכזאת שכיף לצפות בה.

5. ספרד – אוהדי לה רוחה שהתפנקו בעשור הקודם בזלילת תארים, מבינים שתור הזהב הוא כבר היסטוריה. למרות 26 נקודות בבית המוקדם ו-12 שערי זכות בשני המשחקים האחרונים, הטיקי-טאקה אומנם מבליח פה ושם, אך הציפיות ירדו אל מתחת למה שהתרגלנו. בשני משחקי החוץ המאתגרים שלה מול שבדיה ונורבגיה, ספרד היתה רחוקה מלהרשים ולאיים. הסגל הספרדי כבר הרבה פחות נוצץ ונאחז בקושי בשני אלופי עולם (סרחיו בוסקטס וסרחיו ראמוס) ויותר נציגים לוויאריאל מאשר לברצלונה וריאל מדריד ביחד.

מאז שמונה לואיס רוביאלס ליו"ר ההתאחדות, ספרד מתקשה למצוא יציבות בגזרת המאמן ועברה טלטלה נוספת עם המינוי של רוברט מורנו והקאמבק של לואיס אנריקה. גם לגבי ההרכב הראשון יש לא מעט ספקות, כשמספר עמדות פתוחות: הבלם השני לצד ראמוס, זהות המגן השמאלי (ג'ורדי אלבה, משום מה פחות נספר), ואיך תראה השלישייה הקדמית (תחרות קשה בין רודריגו, אלברו מוראטה, פאקו אלקסר וג'רארד מורנו). נקודות זכות: השתלבותם המהירה של סאול ופביאן רואיס במרכז השדה, ההחלטה להציב את קפה כשוער ראשון על חשבונו של דויד דה חאה המאכזב נראית כבחירה מדויקת, כמו גם החזרה לארבעה בקו האחורי (לואיס אנריקה התרסק עם חמישה בהגנה בליגת האומות).

4. הולנד - מי שעוקב אחרי הפריחה המדהימה באייאקס בשנים האחרונות, לא בדיוק אמור להתרגש מחזרתה של הולנד לטורניר גדול לראשונה מאז יורו 2012. יש שם מרכיבים דומים מאוד בדמותם של ילדי הפלא שעזבו את הקן באמסטרדם - פרנקי דה יונג ומתיאס דה ליכט, וזה שעדיין נשאר - דוני ואן דה ביק. שלושה כישרונות על בתוספת מועמד לכדור הזהב, וירג'יל ואן דייק, שמשרה אקסטרה ביטחון מאחור, וחברו לליברפול ג'ורג'יניו וינאלדום, שהפך לסקורר במדים הלאומים. הטוטאל פוטבול של רונלד קומאן לא היה שלם ללא מוציא לפועל עיקרי ומאחר שהאוראנג' לא משופעת במרקו ואן באסטנים, המאמן הימר על ממפיס דפאי וזכה בענק. החלוץ המדומה של ליון הפך למבקיע העיקרי של הנבחרת ומשלב לא מעט בישולים שעזרו להולנד להגיע עד הלום.

הסיבה שמיקמנו את הולנד בצמרת הגבוהה, למרות הכישלונות של 2016 ו-2018, היא תוצאה של פוטנציאל גדול שעשוי להתממש בטורניר הקרוב, כשבעתודה נמצאים הילדים הבאים: דוניאל מאלן, קלבין סטנגס ומירון בואדו. לצד זה, גם קשה להתעלם מהתוצאות החיוביות. הולנד היא אחת הנבחרות הבודדות שנתקלה ביריבות על במהלך השנה האחרונה, ועברה אותן בצורה מרשימה, כשניצחה את צרפת וגרמניה בליגת האומות לפני שהפסידה לפורטוגל בגמר, והבקיעה רביעייה לרשת של המנשאפט בהמבורג כשהיתה עם הגב לקיר במוקדמות. לא פחות חשוב, להולנד יש ווינר על הקווים, שהניף את התואר היחיד של הנבחרת עוד כשהיה כשחקן, ביורו 1988.

3. אנגליה - הכדורגל חוזר הביתה ואחרי 24 שנה, האנגלים לא רק יארחו את שלושת משחקי הבתים שלהם בוומבלי, אלא גם שואפים להגיע הכי רחוק וליהנות מעוד שני משחקים בלונדון, ובסופם להניף בפעם הראשונה את הגביע על שם הנרי דלוני. שימו את הציניות שלכם בצד, המשימה הזאת בהחלט נשמעת ריאלית. הנבחרת שעברה מחסום פסיכולוגי גדול במונדיאל (והעפילה לחצי גמר) השתדרגה מאוד מאז הקיץ המוצלח שלה ברוסיה, כשהרשימה בליגת האומות ובשלב המוקדמות בעיקר בפן ההתקפי. הארי קיין הוא מניה בטוחה (12 שערים), רחים סטרלינג (8) סוף סוף נכנס לקצב הכיבושים בסיטי, ומרקוס רשפורד תמיד יעיל יותר באגף.

אנגליה קבעה הקמפיין שיא כיבושים חדש - 37, ועם תוספת משמעותית של צעירים כמו מייסון מאונט, ג'יימס מדיסון, ג'יידון סאנצ'ו ותמי אברהם, גארת' סאות'גייט נהנה מאוסף של שחקני הכרעה צעירים וסופר מוכשרים. מעבר לכך, בן צ'ילוול וטרנט אלכסנדר ארנולד, מאפשרים לו לשחק אותה "ליברפול" עם שני מגנים תוקפים שבונים משחק ומביאים מספרים מקדימה. הדבר יכול להסתיר את הפיל שבחדר של נבחרת שלוש האריות: מרכז קישור אפור (ג'ורדן הנדרסון, דקלאן רייס, הארי וויינקס ועוד), ועמדת השוער - ג'ורדן פיקפורד, שעוד עלול לעשות צרות לחברים שלו בלבן.

2. צרפת - אלופת העולם היא לדעת רבים הטובה ביותר ביבשת וגם הפייבוריטית להשלים דאבל בקיץ הקרוב אחרי שהפסידה בגמר לפני שנתיים ביורו הביתי. אין כל ספק שלצרפתים יש את קאדר השחקנים המרשים ביותר באירופה ומאז המונדיאל השיגו מאזן לא רע בכלל של 11 ניצחונות, 3 תיקו ו-2 הפסדים. יש גם אבל גדול. היכולת של חניכיו של דידייה דשאן איננה מספקת ושני המשחקים מול היריבה העיקרית בבית המוקדמות, טורקיה (הפסד 2:0 בחוץ ו-1:1 ביתי) הוכיחו מצד אחד שהטריקולור אינם בלתי ניתנים להכנעה, ומצד שני שההתקפה הסופר מוכשרת חורקת לעיתים די תכופות.

דשאן שמר כמעט על כל השחקנים שהביאו לו את גביע העולם, כשהיחיד שאיבד את מקומו מאז הוא סמואל אומטיטי, כשקלמון לנגלה החליפו (לפחות עד אשר אמריק לאפורט ישוב מהפציעה). בשאר המקומות, קיבל דשאן תרומה דלה מלוקה הרננדז, פול פוגבה ואנגולו קאנטה, שהיו פצועים למעלה ממחצית מתקופת המוקדמות, כמו גם קיליאן אמבפה. אוליביה ג'ירו, לקראת הטורניר האחרון שלו, משתבח כמו יין טוב עם 6 שערים בקמפיין (למרות שאינו משחק כמעט בצ'לסי). עוד נקודות אור: קינסלי קומאן מבאיירן מינכן (מועמד חזק להרכב) וסמואל איקונה, הכוכב העולה של ליל.

1. בלגיה – כנראה שבשום נבחרת בעולם לא תמצאו אהבה ותשוקה כזאת לשערים. הנבחרת של רוברטו מרטינס חוררה 54 פעמים את שערי היריבות שלה ב-16 המשחקים האחרונים ומאז חזרה הביתה עם מדלית הארד מגביע העולם. ב-14 מהמשחקים הללו, שכוללים מוקדמות, ליגת האומות ומשחקי ידידות, הבלגים ניצחו ב-12 ונראים, אין דרך טובה להגיד זאת, כמו הנבחרת האולטימטיבית שמשלבת תיאום, אסתטיקה ו-ווינריות ברמה הכי גבוהה של המשחק.

הבלגים נמצאים כעת בשלב השלישי. הראשון היה בין 2014 ל-2016 - חזרה לצמרת העולמית אחרי שנים של שממה. ב-2018 עברה לשלב השני בהתפתחות, מנבחרת עם פוטנציאל לכזאת שמממשת אותו, ועוקפת את הישג השיא של דור הזהב מ-1986 (מקום 3 ברוסיה). עכשיו, כל מה שנותר הוא לחזור הביתה מוומבלי עם הגביע. סיבות נוספות לאופטימיות? שמירה על היררכיה ברורה של ההרכב והמערך (3-4-3), תוספת הכוח המשמעותית של יורי טילמאנס, תורגן הזאר וטימוטי קסטנה בקישור. נקודת תורפה: מרכז הגנה איטי ומעט שחוק.

הדפס