כמו כל אומנות גדולה, כדורסל מורכב מכמה זרמים. בשונה מההבדל בין האימפרסיוניזם לסוריאליזם, או בין הפילם נואר למדע הבדיוני, הזרמים בכדורסל מתבססים בעיקר על מוצא גיאוגרפי. הכדורסל האמריקאי מבוסס האתלטיות והכישרון הוא דבר אחד, הכדורסל האירופי מבוסס התרגילים והשליטה במשחק, הוא דבר אחר. שניהם טובים, שניהם מהנים לצפייה ושניהם יכולים לספק צדדים שונים באהבת הכדורסל שלנו.
אליפות העולם בכדורסל שתתחיל בסוף החודש היא הזדמנות לדבר על ההבדל בין הכדורסל האירופי, או "כדורסל פיב"א" כפי שאוהבים לקרוא לו בארצות הברית, והכדורסל האמריקאי. מעבר לכך, ראינו השנה תנועה אדירה של שחקנים מה-NBA לאירופה וההפך. קמבה ווקר, ג'בארי פארקר, ראול נטו, בן מקלמור ולנגסטון גלוואי עברו ליבשת הישנה בזמן שג'ון וול, קנדריק נאן, אר ג'יי המפטון ופרנק קמינסקי קושרו גם הם. בכיוון ההפוך, יש לציין, עברו חלק מהשחקנים הטובים ביותר של ליגת הדבושן: סשה וזנקוב, ואסה מיצ'יץ' ופליפ פטרושב מצאו את עצמם חותמים על חוזים בארצות הברית.
שחקנים ממש טובים כמו לוקה דונצ'יץ' או אנדריי קירילנקו יצליחו להיות טובים מאוד בשני המפעלים, אבל ההבדלים האלה משמעותיים. ראינו כוכבי יורוליג שנכשלים ב-NBA משאראס ועד מייק ג'יימס, פלופי NBA שמככבים ביורוליג כמו אקפה אודו או יאן ווסלי ושחקני NBA טובים שלא מצליחים באירופה. אבל מה, בעצם, משפיע על זה? בואו ננסה לענות ביחד.
המגרש משתנה
השינוי המשמעותי ביותר בין הכדורסל של ה-NBA לכדורסל של פיב"א, באופן טבעי, נמצא בחוקים. המגרש האירופאי קטן יותר במטר, ובכדורסל האירופי קשת השלוש היא קשת אמיתית (במרחק אחיד של 6.75 מטר) ולא קשת כמו ב-NBA, שמתחילה מ-6.7 מ' ומגיעה ל-7.24 מ'. ביורוליג, בשונה מה-NBA, אין חוק שלוש שניות בהגנה.
לכן 9 מ-10 הזוכים האחרונים בשחקן ההגנה של העונה ביורוליג היו סנטרים, לעומת 3 מ-9 האחרונות ב-NBA (כולן של רודי גובר הצרפתי, שהגיע לגמרים של האולימפיאדה והיורובאסקט האחרונים בחוקי פיב"א). ברגע שסנטר יכול להרשות לעצמו לחכות בצבע ולא צריך לרדוף באותה רמה אחרי הגארדים, שזורקים שלשות קרובות יותר באופן טבעי, אז זה נותן לסנטרים לפרוח. אקפה אודו שציינתי מקודם הוא דוגמה טובה לכך.
אודו היה סנטר מחליף במשך שש שנים ב-NBA, מבלי להותיר חותם משמעותי. הוא עבר לפנברחצ'ה-אולקר ובמשך שנתיים רצופות הוא היה מלך החסימות של היורוליג. הוא נבחר לחמישיית הליגה הראשונה והשנייה, זכה ב-MVP הפיינל פור ואז חזר ל-NBA בה שימש כמחליפו של רודי גובר, בתפקיד שלכאורה אמור להיות דומה לזה שהיה לו בפנר כמגדלור בצבע. אחרי שנתיים על הספסל, הוא עבר לסין, ומשם לבולוניה, אותה הוביל לגמר הליגה האיטלקית גם לאחר דעיכה משמעותית באתלטיות.
אדי טבארס, שחקן ההגנה של היורוליג ב-3 מ-4 השנים האחרונות, הוא דוגמה טובה אחרת. טבארס שחקן כדורסל מדהים, אתלט גדול וחבר של קבע בחמישיית היורוליג הראשונה, אבל במשך שנתיים ב-NBA הוא שיחק 101 דקות בלבד ולא הצליח להיות משמעותי בליגה, למרות שהוא 2.21 מ' ואתלט טוב גם ברמה האמריקאית. טבארס התקשה מאוד מול גארדים שהיו יכולים לעקוף אותו בקלות. הוא אמנם השתפר בזה משמעותית ביורוליג, אבל ב-NBA לא בטוח שהוא היה משפיע באותה הרמה.
לחשוב לאט
למרות איך ששאראס ודונצ'יץ' התבטאו בעבר, לא בטוח שיותר קל לקלוע ב-NBA מאשר ביורוליג. אור עמית, גורו הסטטיסטיקה מהעמוד Insignifistats, ערך מחקר סטטיסטי בנושא והתייחס לכך שהפערים מבוססים בעיקר על קצב המשחק ששונה באופן משמעותי. זה לא אומר שההגנות טובות יותר, אלא שמשחקים לאט יותר. זה, בעיניי, המסביר העיקרי בהבדל בהצלחה או בכישלון של הגארדים השונים. ראינו גארדים מדהימים ביורוליג שנכשלים ב-NBA, כמו אלכסיי שבד בזמנו או מייק ג'יימס ו-37% מהשדה בברוקלין, ושולטים באירופה כי הם היו יכולים לחשוב לאט יותר ולתת לקבוצה "לשחק" בשבילם. ב-NBA משחקים בממוצע 82.6 מהלכים ל-40 דקות, לעומת 70.7 ביורוליג לפי הנתונים של אור. דרך החשיבה אחרת.
וסלי. כוכב באירופה, כישלון ב-NBA (Getty)
זה עובד גם בכיוון ההפוך. בעוד שחקני NBA היו מעדיפים את החשיבה המהירה הזאת, ביורוליג זה יכול להוביל למהלכים רעים בהתחשב בכך שהמגרש סגור יותר או שהקבוצות מתנהלות באופן שונה. לכן יש גארדים לא רעים ב-NBA שלא מצליחים ביורוליג או נראים קפריזיים או ריכוזיים מדי, וכאלה שנכשלים גם במשחקים של נבחרות ארצות הברית השונות. דמיאן לילארד, אחד משחקני ההתקפה הטובים ב-NBA בדור האחרון, סיים את אולימפיאדת טוקיו עם 11.2 נקודות ב-38% מהשדה. בעונה שקדמה לה הוא קלע 28.8 ב-45.1% מהשדה בפורטלנד.
צריך ללמוד לחשוב לאט יותר ומול מגרש צפוף יותר. שחקנים שהצליחו במכללות, אגב, הצליחו לעשות את זה במשחקים של 40 דקות ועם אתלטיות שונה. שבאז נאפייר, לצורך הדוגמה, היה שחקן מכללות אדיר שאף פעם לא הצליח לעשות את הקפיצה ל-NBA בהתחשב בגודלו הפיזי ובכך שהוא לא נתפס כטוב מספיק בשביל להוביל קבוצה. כשהגיע למילאנו באמצע העונה, הוא קלע 15 נקודות למשחק באחוזים טובים ושנה הבאה יוביל את הכוכב האדום. מילוש תאודושיץ' ופאקונדו קמפאצו נחשבו לשחקנים חכמים ב-NBA, אבל כאלה שלא הצליחו לעמוד בקצב ובהגנה, ובשנה הבאה יובילו קבוצות יורוליג לאחר שעשו זאת בהצלחה לפני הקפיצה מעבר לים.
יש חשיבות גדולה יותר לדברים כמו תרגילים ויכולת המסירה, לא מעט כי הקצב איטי יותר והמקום של היכולת האתלטית דועך. לכן, אגב, אפשר להיות אופטימיים בקשר לקמבה ווקר – אגדת מכללות בעבר ושחקן שיכול לקלוע מרחוק – כי הפעם הוא לא יצטרך לרדוף אחרי שחקנים גדולים ממנו וכי הוא הראה חוכמת משחק ויכולת להתבסס על תרגילים.
החיבור: תפקיד שונה
זאת נקודה חשובה בפני עצמה, וכזאת שגם העלו פרשני כדורסל אמריקאים כמו בן טיילור (Thinking Basketball). היו שחקני כדורסל שהיו טובים גם בארצות הברית והעדיפו לחזור לתפקיד מרכזי יותר באירופה בהצלחה כמו חואן קרלוס נבארו או קצת פחות כמו ניקולה מירוטיץ', כי היה להם יותר נוח מהבחינה התרבותית במולדתם מאשר בארצות הברית ומבחינת התפקיד עצמו כראש לשועלים ולא זנב לאריות. יכול להיות שזה יהיה נכון גם במקרה של ואסיליה מיצ'יץ' באוקלהומה סיטי, כשהכדור יהיה בעיקר בידיים של שיי גילג'ס אלכסנדר. ההתאמה משמעותית יותר במקרה של סשה וזנקוב בסקרמנטו – שחקן שמתאים כמו כפפה ליד להנעת הכדור של הקינגס ולסנטר מוסר כמו דומנטאס סאבוניס.
נבארו, שקלע 10.6 נקודות למשחק ופתח נהדר את עונת הבכורה בממפיס לפני שחזר לברצלונה, אמר שפערי התרבות השפיעו עליו לרעה ושהוא לא רצה להיות חלק מקבוצה מפסידה. הפער בין "אחד ה-" ו"אחד מ-" הוא פער עצום, ואפשר להבין שחקנים שמעדיפים לעבור לתפקיד גדול יותר. זה עובד, יש לציין, גם בכיוון ההפוך.
שחקנים שהיו רול פליירס ב-NBA ולאורך רוב הקריירה התמקדו בדברים ספציפיים לא הצליחו להוביל קבוצות יורוליג, כי הם היו צריכים להפוך משחקנים חד-מימדיים לשלמים יותר. ג'ו אינגלס, אגב, הוא דוגמה טובה לשחקן שלא הלהיב ביורוליג ורשם קריירת NBA מכובדת מאוד, כי בארצות הברית ביקשו ממנו להתמקד רק במה שהוא עושה טוב. שחקנים שמראש שיחקו עם הכדור אצלם ביד כמו שיין לארקין או רודריג בובואה, יכולים לעשות את המעבר הזה בצורה טובה יותר, אבל שחקנים משלימים שחיים על שלשות והגנה, כנראה, לא. הפער בין מה שמצפים מהם ובין ההצלחה של הקבוצות בשילוב שחקני NBA או שחקנים בינלאומיים מכריע אולי יותר מכל דבר אחר אם שחקן יצליח במקום אחד וייכשל באחר. זה לא אומר בהכרח שהוא טוב או לא, אלא פשוט שכל אחד יש את המקום שמתאים לו. כי באומנות, כמו באומנות, אין דבר כזה שאין דבר כזה.