אל תשכחו: בסוף כל ביקורת שלכם על נבחרת אנגליה, יושבת אלופת אירופה עם נרגילה בביתה. פרופורציות, חברים, פרופורציות: לא חשוב כמה אנגליה תפשל במונדיאל 2022, עדיין היא תאפיל על איטליה, שרואה את המשחקים בטלוויזיה. מה גם, שאין לדעת אם וכמה אנגליה באמת תבעט בדלי ותמלא את שק הדמעות של אוהדיה.
אי אפשר לדעת משלוש סיבות עיקריות. 1. גביע העולם בקטאר הוא מוטציה. דבר איננו ברור בו או מובן מראש, ויחסי הכוחות, לפחות לפני הבעיטה הראשונה, נראים צמודים ונזילים מתמיד.
2. בשש השנים של המנג'ר גארת סאותגייט, אנגליה הצליחה להתנער כמעט לחלוטין מהתדמית הלוזרית. אין אמנם מקום להתהדר בהדחה בחצי גמר מונדיאל בהארכה על ידי קרואטיה, ובהפסד בפנדלים בגמר יורו לאיטליה – אבל על פי כל קנה מידה מדובר סוף סוף בהישגים ולא בביזיונות (מישהו אמר איסלנד 2016?).
3. בששה החודשים האחרונים, אנגליה של סאותגייט היא מה שהבריטים מכנים IN SHAMBLES. בתרגום סלנגי חופשי: בבלגן, ברדק. המשחק הרשמי האחרון בו ניצחה אנגליה היה לפני שנה נגד סן מרינו. בליגת האומות הניבו ששת משחקיה 3 נקודות מתוך 18. בין השאר היא הובסה בבית 4:0 על ידי הונגריה. 14 חודשים בלבד אחרי גמר היורו בוומבלי, אנגליה צנחה אל בור תחתית אפל. האם זה יכול להיות מקרי? האם דווקא טורניר הגביע העולמי, המאתגר ומפרך מכל, יכול להוות קרש הקפיצה לשיקום?
התשובה הטבעית היא לא. סביר יותר שהחבורה של סאותגייט פשוט הגיעה אל שיאה ב-2018 ו-2021, והיא עשתה את דרכה לקטאר 2022 תוך גלישה במדרון. להנחה הזו יש גם אחיזה חזקה במצב הסגל של 3 האריות. אריה אחד (שליש הרכב) טוב, אחד בינוני ואחד בסימן שאלה. אף אחד לא מצויין.
הבעיה האקוטית ביותר שייכת לעורף האומה. ההגנה של אנגליה היתה החלק המוצק והאמין ביותר בשני הטורנירים האחרונים, אבל עכשיו היא לא יודעת אם היא הולכת או באה, ולאן. מרכזה הוא הפגיע ביותר. רק ג'ון סטונס – שהיכולת שלו עברה רכבת הרים והקאמבק שלו מדגיש עד כמה יכול הכדורגל להיות נדנדתי – נמצא בכושר מעולה רצוף. אריק דאייר חזר לעצמו ולסגל אך לפני חודשיים, אבל כבר נמצא בנסיגה. קונור קואדי הוא לא יותר מתחליף לשעת חירום, והארי מגווייר יכול להיות ה-MAKE OR BREAK של ההגנה. בלם מנצ'סטר יונייטד איבד את כושרו, סגולותיו ומעמדו במנצ'סטר יונייטד, אבל עבור סאותגייט הוא מהווה "פרוייקט". אם חמלת המנג'ר תכתיב את מקומו של מגווייר בהרכב – עלול סאותגייט לגלות שלאיש לא תהיה חמלה כלפיו.
בן ווייט יכול להיות פתרון טוב. הוא פורח בארסנל, ויכול אף לתמרן בין עמדת הבלם למגן הימני. אבל סאותגייט לא נוהג בדרך כלל להשליך למערכה חשובה בעמדה קריטית, שחקנים פחות מנוסים. יכול להיות שבשלב מוקדם מאוד לא תהיה לו ברירה. בכנפי העורף המצב טוב בהרבה. חרף ההעדרות של הצ'לסאים ריס ג'יימס ובן צ'ילוול, אנגליה נהנית מההחלמה של קייל ווקר, היכולת הטובה של לוק שואו, וממלאי מקום כשירים ומוכשרים בדמות קירן טריפייר וטרנט אלכסנדר ארנולד. לתדהמת רבים, היחס של סאותגייט למגן ליברפול היה מזיק. אילו רק היה מעניק לו אותם תמיכה ואמון כמו למגווייר, אלכסנדר ארנולד היה אולי מתגבר ביתר קלות על הכירסום ביכולתו. אבל המנג'ר נתן לפחות למגן את המקום בסגל ואת האפשרות להוכיח לו, אם וכאשר, את טעותו. גם זה משהו.
מרכז השדה האנגלי נראה כמו התלמיד המצטיין בכיתה בינונית. אמנם החזרה מפציעה של קלווין פיליפס שיבשה משהו את השותפות היעילה שלו עם דקלן רייס המעולה – כיום היציב והמבריק (בתפקידו) בכדורגלני האלביון. עמדת הקשר האחורי ליד רייס עלולה להציק, אבל קונור גאלאגר (טוב, רב גוני וזקוק ליתר אשראי), ג'ורדן הנדרסון (תפל) ובמידת הצורך אריק דאייר – מסוגלים לתפקד בה.
אבל הקשרים המשחקים לצד, ליד או לפני אלו – הם הניצוצות האפשריים. ג'וד בלינגהאם רק בן 19, אבל כוכבו בדורטמונד דורך, ומסקרן לראות אם סאותגייט יעניק לו את שרביט היצירתיות הקבוע. גם מייסון מאונט רחב כישורים ונפלא בשיאו, אבל לצערה של אנגליה הוא כרגע באמצעיתה של תקופה רחוקה מהשיא.
הכוכב העולה (Photo by Michael Steele/Getty Images)
החוד האנגלי הוא סימן שאלה בגודל האגו והכיס של ג'אני אינפנטינו. אם ניתן היה להבטיח שהארי קיין הבלתי נדלה – לא שבע אבל מן הסתם בסכנת מותשות מגודל האחריות והמעמסה – יפרח, אזי אנגליה מסודרת. אבל התמיכה האמיתית היחידה לצד קיין בהתקפה היא פיל פודן, וזה עלול מאוד לא להספיק. מרכוס ראשפורד מחוק (למה הוזמן?), ראחים סטרלינג צלל בשנה החולפת יותר עמוק מהטיטאניק (למה הוזמן?), ג'ק גריליש כבה ונדלק חליפות, וג'יימס מדיסון וקאלום ווילסון טירונים.
אבל יכול להיות שאנגליה וסאותגייט נהנים מיתרון אחד שלא היה מנת חלקם בפעמים קודמות. זהו יתרון הפוך על הפוך. צוק העיתים שחוותה אנגליה ב-2022 הוריד את מפלס הציפיות ממנה. היא והוא ספגו קיתונות של רותחין, אבל בד בבד השתנה מצב הרוח והצבירה הציבורי. איש אולי לא נטש את ספינת הפטריוטיות, אבל בהחלט איפסן את בגדי האופטימיות, האמונה והתקווה. בקטאר נלמד אם משא ציפיות קטן יותר, מסיר עול ומזניק אמביציה ותמורה.
הווה אומר: אנגליה מודל 22 זרועה הרבה יותר מוקשים מחבצלות. בעיותיה הפוטנציאליות עולות על מעלותיה האפשריות. ובכל זאת, לך תדע. הקלישאה של "פתאום הכל מתחבר" נוהגת לצוץ כל כך הרבה פעמים על הבמות המרכזיות, שאי אפשר לשלול גם מאנגליה את הזכות לפנטז. כאשר קיין ניצח את תוניסיה 1:2 בדקה ה-91 בשלב הבתים ברוסיה 2018, ואחר כך הפסיד לבלגיה – מישהו חשב שאנגליה תהיה בין ארבע האחרונות? כאשר סאותגייט ספג קיתונות של בוז ביציע ובתקשורת לפני שנה וחצי ביורו כאשר 3 האריות נראו פודלים ב-0:0 נגד סקוטלנד – מישהו העז להמר על גמר? ITS FOOTBALL, BLOODY HELL אמר איזה סר מפורסם.
אבל גם אם אנגליה תמחדל את עצמה לדעת כבר היום מול איראן, זיכרו: בסוף כל פאשלה אנגלית יושבת אלופת אירופה וצופה במשחקים מביתה.
סוף
לפחות אנחנו לא איטליה (Photo by Claudio Villa/Getty Images)