באדיבות כאן 11 - המשדר הרשמי של מונדיאל 2022. שידורים חיים, תקצירים, סטטיסטיקות ועוד מחכים לכם בעמוד המונדיאל של כאן
טקס הפרידה מנבחרת אנגליה במונדיאל 2022 הוא אחד המתסכלים והעצובים בהיסטוריה של אוהביה, משום שבפעם הראשונה זה זמן רב לא מדובר בלוזריות אלא בפספוס ענק. החור העמוק שנפער בלב הוא תוצר של הפסד לצרפת שהגיע למרות ההופעה הטובה ביותר של אנגליה בשלב נוקאאוט בגביע העולם מאז חצי הגמר נגד מערב גרמניה באיטליה 1990, ורבע הגמר נגד ארגנטינה בצרפת 1998.
בשתי הפעמים ההן סיימה אנגליה את דרכה אחרי דו קרב פנדלים מדכא. כריס וודל בטורינו ודייוויד באטי בסט. אטיין היו המחטיאים הגורליים, אבל הנבחרות של בובי רובסון המנוח וגלן הודל יבדל"א עזבו את הבמה עם קילו פרוזאק וטונות של אשראי.
אי אפשר כמובן לומר דברים כאלה על ההדחה אחרי משחק חלש ואנמי בידי פורטוגל (פנדלים, אלא מה) ברבע גמר 2006, על התצוגות האומללות של האריות בברזיל 2014 ובדרא"פ 2010 (לא עברו את הבתים), ואפילו לא על חצי הגמר במוסקבה לפני 4 שנים, שם הובילה אנגליה נגד קרואטיה כבר בדקה החמישית, ואז חשפה את כל ליקוייה, נשפה, רשפה, נעלמה וספגה בומבה בהארכה.
לכן היה קל ועדיף להתמודד עם הופעה אנגלית לוזרית נוספת, מאשר לקום היום בבוקר עם הנגאובר שמקורו בתחושה שהזדמנות פז שכזו הוחמצה. כי אנגליה של רבע הגמר בקטאר הייתה פשוט נהדרת. אל תתנו לאיש לשבש לכם את התדר: היא עלתה על צרפת בכל פרמטר. היא הותירה הרבה מאוד צופים משתאים לנוכח העוצמה והביטחון שלה. היא הצליחה לנטרל את משחקו של המועמד לתואר גדול כדורגלני תבל.
היא הכתיבה את הקצב, בעטה לשער הצרפתי כמעט כפול פעמים מיריבתה. היא תרמה יותר מחמישים אחוזים למשחק הטוב ביותר בקטאר עד כה. ולמרות זאת היא רק ראתה את הארץ המובטחת מפסגת ההר, אך לא השכילה לגלוש אליה.
בלינגהאם. ראה את הארץ המובטחת (Julian Finney/Getty Images)
הפנדל המוחמץ של הארי קיין היה אמנם קריטי, אבל במכלול הסיפור האנגלי של קטאר 22 הוא לא יותר מהערת שוליים. אנגליה הייתה אמורה להזיק לצרפתים גם ללא בעיטת ה-11 הכואבת הזו. היא נכשלה במשימה הזו כי בכל זאת ניצבה מולה יריבה משובחת, וגם משום שלמדנו מברזיל, בלגיה, פורטוגל, ספרד וגרמניה שאם גם עליונות מוחלטת ב-90 דקות (הלו לוקאקו, שלום ניימאר) נגד יריבות מדרג שני לא מבטיחה תוצרת – זה על אחת כמה וכמה טבעי בטורניר נוקאאוט, כאשר המשוכה שלך היא אלופת עולם שזוהרה ועוקצה כמעט ולא ניטלו ממנה.
ובכל זאת, כאשר תדעך תוגת ההפסד המר, יגיע חידוש: הטעם שאנגליה משאירה הוא טוב. היה לה מונדיאל ליניארי, עם משחק חלש אחד (פק"ל) נגד ארה"ב, ומלבדו התקדמות שנעה מן היעיל לאיכותי. אם אינני טועה, זו תהיה ההדחה המונדיאלית והיורואית האנגלית הראשונה מזה דור (24 שנים) שלא תגרור אחריה חשבון נפש ציבורי ותקשורתי, שלא תנבור בקרביים של המנג'ר ושחקניו, אלא שאדרבא – תיתלה בתשעים הדקות האחרונות אמש ובמונדיאל קטאר כולו על מנת להציג את אנגליה מודל 2023 כיחידה שניצבת על קרש קפיצה, בעמדת זינוק נוספת.
זה ממש לא מובן מאליו. אנגליה הגיעה לטורניר עם זנב בין הרגליים. אחרי שנה איומה של מפגעים ופצעים. איש לא ידע מה לצפות ממנה. גם המנג'ר שלה, גארת סאות'גייט – תחושת הבטן שלי היא שדווקא התשבחות והצעידה בראש זקוף מאין כמוהו אל מחוץ למונדיאל, יגרמו לו להעדיף לסיים את תפקידו ב-HIGH – חווה את תקופת השפל החדה ביותר במעמדו לפני ההמראה לדוחא. אבל הוא לא סיפק למלעיזים שום תחמושת נגדו (מה גם שידע לקבל ביקורת ולשנות תוך כדי תנועה). ולכן בינתיים הוא ממשיך להחזיק בשרביט של נבחרת שהקפטן הנפלא שלה אמנם גילה בדקה ה-84 לחרדתו שהגבול הוא השמיים, אבל הוא וחבריו הותירו רושם שעבור הסגל הזה בהחלט ייתכן עוד שהשמיים הם הגבול.
סוף.