קרדיט: getty
כשאנחנו מאמינים ברעיון עם אמונה שלמה, קשה מאוד להזיז אותנו ממנו. זה נכון לדת, פוליטיקה, וגם לספורט. נסו לשכנע אוהד של מכבי חיפה שגדל בשנות ה-90 המוקדמות שהיה כדורגלן ישראלי גדול מאייל ברקוביץ'. רק תעזו לשים את לברון ג'יימס באותה נשימה עם מייקל ג'ורדן בשיחה עם כאלו שהעריצו את מס' 23 של הבולס.
ה-"מה פתאום/אין לך מושג/על מה אתה מדבר?" שתחטפו, בתוספת מבט מלא בוז, יגיע כל פעם מחדש. האמונה העיוורת ברעיון, נוכחת כמעט אצל כל אוהד כדורגל. אצלי, אחת האמונות האבסולוטיות שעמדתי עליהן לאורך שנים הייתה שאין אף קשר אמצע בדור האחרון שהתקרב לרמתם של צ'אבי ואנדרס אינייסטה. אך הנה, אחרי שנים בהן המנטרה הזו השתרשה אצלי כאמת מוחלטת שאין מקום להתדיין עליה, התחלתי להתערער בגלל אחד העונה לשם - לוקה מודריץ'.
השאלה המיידית שאפשר לוודאי לעלות תהיה: "למה רק עכשיו?", כשגם בטרם הגביע העולמי בקטאר מודריץ' החזיק ברזומה מספיק מכובד כדי להתווכח על מקומו בדפי היסטוריה. אך כשזה נוגע לאמונה, לא תמיד הנתונים היבשים יהיו אלו שיצליחו להזיז אותך מהפוזיציה. להתפלפל עם טיעונים לוגיים שנעוצים בסטטיסטיקות והישגים, את זה אפשר לשמור לסוגיות יומיומיות. כדי לשנות את דעתו של אדם מאמין, אתה צריך קצת יותר מהיגיון כדי להזיז אותו ממקומו.
אחד מול השני במדים הלאומיים. צ'אבי ומודריץ' (getty)
הפיכתו של מודריץ' לאגדה בריאל מדריד, העובדה שסחב את קרואטיה לגמר מונדיאל ב-2018, הזכייה בתואר שחקן השנה בעולם, ואפילו זה שבגיל 37 הוא משחק ברמה שאף קשר בהיסטוריה לא שיחק בה, כל אלה עדיין לא הספיקו כדי להשפיע על עמדתי שאת מודריץ' לא ניתן להזכיר לצד הפאוור קאפל במרכז השדה מספרד.
כי זה העניין באמונה, קשה לתקוף אותה עם היגיון. הקסמים שצ'אבי ואינייסטה חוללו על הדשא התרחשו במקביל להתבגרותי כילד ונער, וכמו השריטות שאנחנו סוחבים איתנו מגיל צעיר, כך מתעצבת גם ההערצה לאותם דמויות. היא הופכת להיות חלק מאיתנו, חלק מאיך שאנחנו מבינים ותופסים את העולם, ובתוך כך גם את המשחק. השמיים כחולים, הדשא ירוק, השמש עולה במזרח ושוקעת במערב, ולא היו שחקני בוקס טו בוקס שעשו את זה טוב יותר מאשר השניים מקטאלוניה. אבל איפה שהאינטלקט לא מסוגל לגעת, יכול הרגש.
הסיפור של מודריץ' ב-2018 היה נדמה כהבלחה, רגע יוצא דופן, שלא אמור לחזור על עצמו. קרואטיה אמנם לא הצליחה לשחזר את ההישג במונדיאל הנוכחי ונעצרה בחצי הגמר, אך הפרספקטיבה על הקפטן הקרואטי השתנתה, ועוד יותר לטובה. אם ברוסיה חשבנו שמדובר בשחקן גדול, אז שבקטאר הבנו שמדובר בשחקן חד פעמי. מודריץ' הצליח לסחוב פעם נוספת נבחרת ממדינה קטנה והראה שמה שקרה ב-2018 לא היה חריג, אלא "עוד" פרק בסיפור הבלתי נגמר של כדורגלן שברגעים רבים הוכיח, שהוא פשוט מעל המשחק.
הוא היה מעל המשחק בתצוגה האדירה נגד ברזיל ברבע הגמר, מעל המשחק כאשר ניגש לנחם את רודריגו לאחר דו קרב הפנדלים, ומעל המשחק כשירד מובס מהמגרש נגד ארגנטינה, לקול תשואות של כל הנוכחים באיצטדיון הלוסייל.
בבית דין של הכדורגל קשה לקבל הכרעות, וכשכל אוהד הופך לסנגור מטעם עצמו עבור הגיבור הפרטי שלו, זה בעייתי לנסות להגיע למסקנה חותכת. בעידן של נתונים אינסופיים, התפיסה הסובייקטיבית היא במידת מה חזות הכול, כך שגם לרשימה ארוכה של תארים לא הייתה את אותה השפעה כמו למבט בפנים של מודריץ' לפני פנדל, שגרם לי לומר בקול: "זה ברור שהוא שם את זה בפנים, זה מודריץ'".
אז גם אחרי 504 מילים לא ניתנה תשובה לשאלה המתבקשת - האם למודריץ' מקום לצד צ'אבי ואינייסטה בצמרת הגדולים מכולם? ההיגיון אומר שמעצם כך שהצליח לסחוב את קרואטיה לארבע האחרונות במונדיאל, פעם שנייה ברציפות, בגיל בו צ'אבי ואינייסטה היו רחוקים מהטופ, מכריע את הדיון לטובתו. אבל ביני לבין עצמי אני אדע שאני באמת אאמין בזה, רק כשאראה הערב (שבת) את מודריץ' יורד מהבמה הבינלאומית הגדולה מכולן, בפעם האחרונה בקריירה.
חתם את שמו לצד הגדולים ביותר (getty)