מסי הוציא מארגנטינה צדדים שהיא לא הכירה

באדיבות כאן 11 - המשדר הרשמי של מונדיאל 2022. שידורים חיים, תקצירים, סטטיסטיקות ועוד מחכים לכם בעמוד המונדיאל של כאן.

השחקן ששינה את פני הכדורגל היה ראוי לככב ולזכות בגמר מונדיאל היסטורי, האבא של כל הגמרים. המסע של ליאו מסי בנבחרת ארגנטינה היה כמו טלנובלה ארגנטינאית משנות התשעים – התחיל בהבטחה גדולה והמשיך לרצף של אירועים טראגיים (ולא כולם ספורטיביים), סיבוכים, משברי אמון, כל הדרך לסוף הכי מאושר שיכול היה לבקש, באחד ממשחקי הכדורגל הכי גדולים אי פעם, ולבטח המורכב ביותר מבחינה רגשית.

גם אם לא היה זוכה במונדיאל, לא הייתה פגיעה באגדה על שמו של ליאו מסי. הרגעים מגביע העולם הם אלה שנצרבים היטב בזיכרון, בגלל שהם מגיעים פעם בארבע שנים, אבל בסופו של דבר, אין דבר יותר חזק מהשגרה. במשך קרוב ל-20 שנים, אלוף העולם הטרי הגדיר מחדש את הענף פעם אחר פעם, בעיקר מחוץ לנבחרת. וכשיגיע הרגע לסיים את הקריירה באמת, כנראה שגם ייפרד בתור השחקן המעוטר ביותר.

אחד הדברים החשובים ביותר שממחישים גדולה של שחקן הוא המודל לחיקוי שהוא. ילדים חולמים להיות מסי, הם צועקים "מסי" לפני שהם מנסים לסובב כדור חופשי ברחוב או במגרש השכונתי, זה המדד הכי אותנטי וחזק לתהילה. גם אם המונדיאל בקטאר היה נגמר במפח נפש בלתי נתפס עבורו, בטח עם ההתפתחויות בגמר. ובכל זאת, הדיון לגבי מי הכדורגלן הגדול אי פעם נכנס לסחרור רציני והרוח עכשיו נושבת בחוזקה בכיוונו של מספר 10 בתכלת ולבן.

לארגנטינה כאומה לקח הרבה מאוד זמן לאמץ את מסי לחיקה. כשהבינו שם שיש להם משהו מיוחד בנבחרת מבחינת כישרון, הדבר הראשון שציפו ממנו להיות הוא כמו מיוחד אחר, דייגו מראדונה. רק ששנים רבות וארוכות של מסי בנבחרת לא הביאו את הבשורה והוא לא עמד בציפיות, בטח לא בשלבי הנוקאאוט בגביע העולם. גם שיתוף הפעולה בין השניים כמאמן ושחקן הוליד את אחת ההדחות הכואבות בתולדות האלביסלסטה. החל מהערב, ההשוואה הזאת אינה רלוונטית יותר. ובערב כל כך מאושר אצל מלכת הסבל ארגנטינה, יש גם רגע אחד כואב: שדייגו לא היה יכול להיות חלק מהרגע הזה.

התמונות של מסי מביט בגביע שהתפספס מגמר המונדיאל בברזיל, והמראות שלו בוכה אחרי הפנדלים בקופה אמריקה של 2015 ו-2016 הפכו בבת אחת לרגע המכונן לקראת העתיד לבוא והפסיקו להיות מי שהגדירו את הקריירה הבינלאומית שלו. אדגרדו באוסה, שתחתיו ארגנטינה שיחקה כדורגל מחפיר, היה המאמן שנסע לשכנע את מסי לחזור בו מפרישתו מהמדים הלאומיים. מי זוכר שבמשמרת שלו הקאמבק הזה קרה? מי עכשיו זוכר שמסי בכלל החליט להשאיר את הנבחרת כזיכרון שמבחינתו עדיף להדחיק, גם אם רק פעל מתוך רגש ולא באמת התכוון לכך עד הסוף?

מול אותה יריבה מהגמר של 2022, רק לפני 4 שנים, ארגנטינה שוב כתבה פרק מתסכל. אם כל המקרים הכואבים משנים הקודמות היו בסך הכל טריילרים, הכניעה המוחלטת לצרפת בשמינית גמר המונדיאל הייתה הסרט שקיים סיכוי של ממש שמסי ייפרד מהנבחרת בלי תואר, יש מחמירים שהיו אומרים גם בלי מורשת, ככה זה בארגנטינה, הכל טוטאלי, לפעמים יותר מדי. בזמן שמסי שבר שיא אחרי שיא מחוץ למדים הלאומיים, ברגע שהיה לובש אותם, מסביבו הכל היה נראה אפור. נכון,
מראדונה היה הכוכב בזכייה במונדיאל ב-1986, אבל גם גיבורי העל הגדולים ביותר זקוקים מדי פעם לטיפת עזרה.

מסי יצא מאזור הנוחות שלו. אפשר להסתכל על זה גם מבחינת המראה החיצוני עם הקעקועים. הם הוסיפו לו איזשהו מימד של כוכב רוק, אבל הוא גילה את עצמו כאחד כזה כשנטש את תדמית המופנם אותה טיפח במשך שנים, זאת ששידרה איזושהי צניעות שהקנתה לו מיליוני אוהדים מסביב לגלובוס, שהפכה את גמר המונדיאל באיזשהו מובן למשחק בין נבחרת צרפת לנבחרת שאר העולם.

בהשוואה לסגלים אחרים של נבחרות מהמונדיאל בקטאר, זה הארגנטינאי בוודאי נופל באיכותו. דווקא מסי ידע להגיד להם את המילים הנכונות כדי להוציא מהם צדדים שהם לא ידעו שבכלל יש בהם. בניגוד לנבחרות העבר בתקופתו של מסי שהיו קורסות טוטאלית במקרים דומים, זאת מהמונדיאל בקטאר מצאה את הכוחות כדי לא ליפול מול הולנד ולא ליפול מול צרפת בגמר בו קיליאן אמבפה מספק את מופע חייו, במשחק בו טעות של מסי התחילה מהלך שהוביל לשער שיוויון שכפה הארכה בגמר.

הסוד, כנראה, הוא המהות של הקפטן עבור הסגל: ממש עד לא מזמן, השחקנים הצעירים מארגנטינה היו הילד שכל מה שעמד לנגד עיניו זה להצליח כמו מסי. הוותיקים יותר עדיין מנסים לעכל כמה מזל יש להם שיכלו לשתף איתו פעולה. ואחרי הזכייה בגביע העולם ובקופה אמריקה, ייקח להם עוד קצת זמן להפנים את זה, כשהרגעים הקשים שחלקו איתו יהיו צרובים אצלם לעד. עבור כדורגלן ארגנטינאי אין כבוד גדול יותר מאשר להגיד שעזר לליאו לזכות במונדיאל בפעם הראשונה.

אחד כזה הוא אמי מרטינס, שבגיל צעיר עזב את ארגנטינה כדי לנסות ולעשות לעצמו שם, אבל בילה שנים ארוכות במרתפים של הכדורגל האנגלי, כשוער משנה בארסנל במקרה הטוב וכמושאל באוקספורד יונייטד, רות'רהאם וחטאפה בימים הגשומים. אם לא הפציעה של ברנד לנו בעונת הקורונה, לאף אחד לא היה מושג מי זה "אל דיבו". עכשיו הוא השוער הכי מפורסם בעולם, שהשאיר את החלום הארגנטינאי בחיים עם עצירה מדהימה מול רנדל קולו מואני בהארכה של גמר המונדיאל, וכנראה שגם אם תחפשו טוב-טוב, לא תמצאו מומחה לעצירות פנדלים גדול ממנו.

גם את ליונל סקאלוני התהילה פגשה בטעות. אחרי אותה השפלה מול הצרפתים ברוסיה, חורחה סמפאולי סיים את תפקידו כמאמן הלאומי בארגנטינה וסקאלוני היה שם רק כדי למלא מקום. החיפוש נמשך ונמשך, אבל גדולי המאמנים הארגנטינאים לא רצו אותו, לא דייגו "מאמן נבחרת זה תפקיד לסבא" סימאונה, לא מאוריסיו פוצ'טינו, לא מרסלו גז'ארדו. בכל זאת, מי רוצה להיות עוד אחד מהשמות בקמפיינים הכושלים של מסי בנבחרת. עד כדי כך לא האמינו שההצלחה שלו במדים הלאומיים היא אפשרית. והיה גם את המשבר הכלכלי בהתאחדות.

סקאלוני נשאר למשחקי ההכנה של אחרי המונדיאל. בכל זאת, מישהו היה צריך להפעיל את הנבחרת במציאות בה נעזרים במסי כדי לשלם כסף לעובדי ההתאחדות. זאת גם הייתה הסיבה שסקאלוני קיבל את המינוי הקבוע. אולי העובדה שחי מחוץ למולדתו הלחוצה, המלחיצה ושחונקת את תושביה נתנה לו את השקט הנפשי שהתברר כמשמעותי כל כך. הוא לא נשבר בזמן משחק, הדמעות זולגות רק אחרי שריקת הסיום, בחגיגות על הספסל, או בראיונות שמזכירים לו כמה זה מורכב כיום להיות ארגנטינאי.

המאמן הלאומי הקיף את עצמו בשחקני עבר שחוו את השנים הקשות של ארגנטינה. עוזריו הם בלמי העבר וולטר סמואל ורוברטו אז'אלה, לצידם יש את פבלו איימאר, אליל ילדותו של מסי. סקאלוני, שערך 7 הופעות כשחקן בנבחרת ארגנטינה והיה האלמוני מבין אנשי צוות האימון, לא נתן לנתונים האלה לפגוע בו ולא לקטרג אותו כאיש מערכת. בגיל 44, הוא עלה על המסלול הבטוח לקריאת רחוב על שמו בכל הערים הגדולות של ארגנטינה.

ויש גם צד שני לסיפור, שותף מלא לגמר שהרגיש כמו מסע בארץ הפלאות, זה של נבחרת צרפת. דידייה דשאן הוא כנראה פותר המשברים הכי טוב שאפשר לבקש. ערב הגמר, לצד המחשבה על האפשרות לזכייה שניה ברצף במונדיאל לראשונה מזה 60 שנים, הייתה ההתעסקות בפרשה של זינדין זידאן וכרים בנזמה שסירבו להגיע לקטאר ולצפות בגמר, במה שמסתמן כמשבר בינם לבין אנשי ההתאחדות הצרפתית.

ספק כמה השפעה הייתה למקרה הספציפי הזה על צרפת, אבל זאת הייתה המחשה נוספת שהיריב העיקש ביותר של הטריקולור תמיד יהיו העניינים החברתיים. במשך 70 דקות, הצרפתים היו נראים כמו יריבה שהגיעה בטעות למעמד, ואז הגיעו 10 דקות ששוב המחישו כמה היא עוצמתית ברגע שהיא תופסת איזון, וברגע שהכוכב שלה מוצא את הדרך להשתחרר.

השלושער של אמבפה שוב הציג לראווה את הפוטנציאל שלו להיות מוזכר יום אחד לצידם של מסי וכריסטיאנו רונאלדו. יומיים לפני גיל 24, במונדיאל השני שלו בסך הכל בקרירה, החלוץ כבר הפך את עצמו לאגדה של גביע העולם, הראשון מאז ג'ף הרסט מנבחרת אנגליה של 1966 שכבש שלושה שערים בגמר. אמבפה כבר היה יכול לראות את עצמו חתום ככוכב המוביל של צרפת בזכייה השניה ברציפות במונדיאל, אבל הרגע הזה נלקח ממנו בצורה הכי אכזרית שיש.

מקומו בהיסטוריה של אמבפה כבר מובטח, והרבה תלוי בו כמה נפח ממנה הוא יתפוס. לו לא יהיו דאגות לגבי מי שיקיפו אותו בנבחרת – צרפת היא יצרנית הכישרונות המובילה בעולם והדרך של צרפתים צעירים מוכשרים לגבהים היא הרבה יותר קצרה. הטריקולור תתאושש מהטראומה ותמשיך להיות מועמדת מובילה לזכייה בתארים, כשאת ההזדמנות הבאה שלו לגדולה תקבל בעוד שנה וחצי ביורו.

אמבפה גם צריך לדאוג לחיי היומיום, ולא רק פעם בשנתיים כשמגיעים הטורנירים הגדולים. בדיוק כמו מסי, הוא יצטרך להכווין את עצמו למקומות הנכונים כדי להגיע להישגים והתארים שהשיג חברו לקבוצה בפ.ס.ז', והצרפתי, כידוע, כבר הבטיח את מקומו כפנים של הענף ביום שהארגנטיני לא יהיה חלק ממנו. בגיל 35, מסי סיפק את המונדיאל הגדול בקריירה שלו, ולאמבפה, שלפחות בתאוריה עוד יוכל לשחק בעוד כמה וכמה גביעי עולם, יקווה שביום שיגיע לגיל הזה, האכזבה הענקית מקטאר תהיה בסך הכל רגע אחד מקריירה גדולה, אולי כזאת שתתברר כהכי גדולה.

עקבו אחרי "הטור העולמי", עמוד הכדורגל של רם חיים