סוף טוב: הגמר שנתן נוק אאוט סופי לציניות

באדיבות כאן 11 - המשדר הרשמי של מונדיאל 2022. שידורים חיים, תקצירים, סטטיסטיקות ועוד מחכים לכם בעמוד המונדיאל של כאן.

 
"והם חיו באושר ועושר, עד עצם היום הזה..."

כשהיינו ילדים, הדברים היו פשוטים הרבה יותר. כולנו גדלנו על הסיפורים היפים והאופטימיים - אלה שבהם הטובים מנצחים, והרעים יורדים עם הראש למטה. ולאורך החיים, ככל שהתבגרנו והתפתחנו כבני אדם, איבדנו את האמונה הזאת. החיים, באופן טבעי, הרבה יותר אפורים ממה שניסו לצייר לנו ב"דיסני". הטובים מנצחים לעתים נדירות, אם בכלל - ולרוב, השגרה היא הכוח שמנהל את החיים וחזק יותר מכל.

אבל יש מקום אחד שבו האשליה הזו עדיין חיה וקיימת. הספורט - המקום שבו אגדות נכתבות, הגיבורים גדולים יותר מהחיים, הניצחון הוא שמימי והפסד הוא גיהנומי. כשמסתכלים על העולם שמסביבנו, כנראה שהמגרש הוא המקום היחיד שבו יכול להתקיים סוף טוב. המקום שבו הגיבור מסיים כמנצח הגדול, מחזיק בגביע הקדוש.

וצריך להודות: ארגנטינה היא לא הנבחרת הכי טובה שהיתה במונדיאל הזה. היא נבחרת מאוד לא מושלמת, עם הרבה שחקנים שקשה לראות אותם בהיכל התהילה של הכדורגל העולמי. צרפת, וכנראה גם ברזיל (למרות ההדחה המוקדמת) הן יותר איכותיות ושלמות. אבל המסע של ארגנטינה היה הקסום ביותר; זה של חבורת שחקנים שמתאחדת סביב מטרה אחת משותפת (בין אם זה הרצון להביא גאווה למולדת - או סתם לנצח בשביל השחקן שהם גדלו עליו).

ואלה, בדיוק, הגיבורים שאנחנו אוהבים להזדהות איתם - מהסיפורים שעליהם גדלנו. לא בהכרח אלה שניחנו בכוח פיזי, לא הגבוהים או החזקים - אלא אלה שמצליחים בעזרת עורמה וחשיבה נכונה, להגשים את עצמם ולהגיע רחוק. במובן מסוים, זו קצת ההשתקפות של מסי עצמו; מי שלא היה חסון או מפוצץ בכוח כמו המתחרים שלו על תואר הכדורגלן הגדול בעולם, אבל מי שהצליח לגשר על הפערים האלה בעזרת הקסם שהוא מביא איתו.

אני לא יודע אם מסי הוא בהכרח "הטוב". אני אישית הייתי ממעקמי האף הגדולים על מסי לאורך השנים, בעיקר בגלל שלילת האחר - אנשים שלא מתחברים לדמות של מסי אוהבים כדורגל, לא פחות מאלה שאוהבים אותו. אבל הסוף הזה - גם אני אודה - היה הסוף הראוי. הרגע שבו אפשר לקפל קצת את הציניות הישנה, ולהתאהב באמת בשחקן שלא נשכח אף פעם.

זה היה הקלוז'ר הנכון - שנתיים אחרי המוות של דייגו מראדונה, רגע לפני שהסיפור נגמר, לקחת את הגביע. לצרפת יש את הסיפור שלה - והוא יימשך גם מעבר למשחק הזה בלוסייל. לקיליאן אמבפה כבר יש גביע אחד בארון, ואפשר בסבירות גבוהה להניח שזה לא יהיה האחרון. אם מסי היה מפספס את ההזדמנות הזאת, זה בפירוש היה אנטי קליימקס. והסיום היה מתבקש.

האם זה הופך את מסי לגדול בכל הזמנים? רק מי שראה את כולם יכול לדעת. אבל הוא ללא ספק מכיל בתוכו את הסיפור הגדול מכולם: זה שהתחיל ברוסאריו, נמשך בברצלונה, התקדם דרך ההחמצות והכשלונות במונדיאלים - ונגמר עם גביע, בשליחותו של מראדונה המנוח, בדרך אל השקיעה.

כי החיים הם אולי לא טרבולטה, ואנחנו לא ניוטון ג'ון - אבל בספורט, אנחנו מצליחים למצוא את מבטחנו. זו האגדה האחרונה שנשארה כחלק מהמציאות, זו שבה אנחנו עוברים קרב גדול ומסובך, אבל בסוף? מסוגלים לחייך ולהתרגש עם גיבור גדול מהחיים.

חג שמח.

"כשהנרות דולקים
אנחנו נכנסים
לאגדות על גיבורים
לנפלאות ולניסים
לנפלאות ולניסים

לכל סיפור גיבור
אשר מוביל לאור
והנבזה הוא זה
שמת בסוף המחזה..."