בנפיקה היא לא אחת מהקבוצות הגדולות של אירופה. היא אפילו לא אלופת פורטוגל. והליגה הפורטוגלית לא נחשבת לאחת הבכירות ביבשת. ועדיין, הפערים שהתגלו אתמול (שלישי) באצטדיון האור בין בנפיקה לבין מכבי חיפה, אלופת ישראל, היו גדולים. לא היה אוהד אחד שפגשתי אחרי המשחק שלא הסכים לכך, ולכן ההפסד התקבל על ידי האוהדים בהבנה.
נכון, לפני המשחק האוהדים דיברו על תוצאה טובה ואפילו על ניצחון, אבל ככה זה אוהדים. זה טבעי וזה גם הגיוני. אבל כל מי שראה את 90 הדקות הבין שבנפיקה שייכת לליגה אחרת. צריך לזכור, זה לא היה משחק גדול של בנפיקה. מלך השערים שלה, גונסאלו ראמוס, היה חלש והוחלף במחצית והיא בעטה רק ארבע פעמים למסגרת ב-90 דקות. מעט מאוד.
ועדיין, גם ביכולת בינונית, בנפיקה הייתה גדולה על מכבי חיפה בכמה מספרים. גם מבחינה קבוצתית, ולבטח מבחינה אישית. היכולת הטכנית של שחקנים כמו רפא סילבה, אנסו פרננדס ואלכס גרימלדו היא לא כזו שאנחנו רואים בליגה בישראל, ובסופו של דבר היכולת הטכנית הזו היא שהובילה לשני השערים שהכריעו את המשחק.
אבל זו תהיה טעות להתמקד רק בשערים של סילבה ושל גרימלדו, לחפש מי היה אשם בכל אחד מהם ולתלות בכך את הסיבה להפסד. בנפיקה ניצחה מסיבה פשוטה, כמו שאמר ברק בכר: היא קבוצה טובה יותר. בנפיקה בעטה במהלך המשחק 16 פעמים לשער, מתוכם 4 פעמים למסגרת. מכבי חיפה הסתפקה ב-7 ניסיונות, רק 2 למסגרת. הפערים ברורים.
מכבי חיפה זה מועדון מפואר, אבל אין מה להשוות לבנפיקה, מועדון שיש לו 300 אלף חברים ושמכר ב-12 השנים האחרונות שחקנים בשווי 1.3 מיליארד יורו – יותר מכל מועדון אחר בעולם. את הקמפיין הקודם של מכבי חיפה בליגת האלופות, לפני 13 שנה, היא סיימה עם אפס שערים ואפס נקודות. מכבי תל אביב סיימה את הקמפיין שלה לפני 7 שנים עם אפס נקודות ושער אחד – פנדל שכבש ערן זהבי.
זו עובדה: הקבוצות הישראליות מתקשות להתמודד ברמות האלה. וכשנזכרים שבשבוע הבא מכבי חיפה צריכה לעצור את ההתקפה הטובה בעולם, זה די מפחיד. ועדיין, התחושה שלי היא שמכבי חיפה תצליח הפעם יותר מהקבוצה של אלישע לוי ב-2009 וגם יותר ממכבי ת"א של סלבישה יוקנוביץ' ב-2015. לברק בכר, שהוא מאמן שלומד מטעויות ויודע למצוא פתרונות, יהיו שערים, ויהיו גם נקודות.
יהיו שערים, ויהיו גם נקודות (מכבי חיפה, רשמי)