סטפאנוס דדאס היה חתיכת דמות. בשנה וחצי בהפועל חולון הוא הספיק כל כך הרבה - על הפרקט ומחוצה לו - כך שאפשר היה להתחבר אליו ואפשר שלא, אבל אי אפשר היה להתעלם ממנו. גם העזיבה שלו נחתה על הקבוצה כרעם ביום בהיר, ואחרי שכבר חתם בא.א.ק אתונה, קיימנו איתו ראיום פרידה מיוחד.
איך אתה מסכם את השנה וחצי האחרונות?
"היו לתקופה שלי פה שני חלקים. בשנה הראשונה, באתי לקבוצה שהיתה בבעיית בטחון חמורה. זו היתה עונה בעייתית, הסגל לא מספיק טוב. אבל הרגשתי שמהרגע שהגעתי, משהו השתנה במועדון בשלושת החודשים עד מגיפת הקורונה. היינו תחרותיים והישגיים בכל המסגרות, אני מרגיש שהבאנו את את הקבוצה להיות קרובה לרמה של מכבי תל אביב. אני גאה שלא היו לנו באמת משברים, היינו יציבים. מה שגורם לי בנוסף להרגיש טוב עם התקופה שלי בחולון זו העובדה שאני לא משאיר אחריי אדומה חרוכה. תהיה המשכיות מסוימת למאמן שמגיע אחרי, הקליטה שלו תהיה חלקה יותר משלי. בסך הכל, אני מרגיש טוב אחרי המסע שלי".
למה עזבת?
"בסופו של דבר רציתי לשלב את העבודה עם המשפחה. לא רציתי ללכת לקבוצה ברוסיה או בטורקיה, רציתי להיות לצד המשפחה. א.א.ק זו קבוצה טובה, אז אני יכול לשלב. סבלתי הרבה שנים עם כל הסיפור של המשפחה, בלאגן כל הזמן. הייתי חייב עונה אחת להירגע עם המשפחה. זה לא שיצאתי לשוק ובדקתי קבוצות מספרד, זה היה חולון או א.א.ק".
ההנהלה היתה מופתעת?
"בהתחלה הם היו בהלם בגלל הקשר הטוב שלי עם כולם, בגלל שאף אחד לא האמין שאעזוב את חולון. הם היו מתוסכלים, שאלו למה אני צריך לעזוב, אבל בסוף הם הבינו אותי ואת המציאות. הכל נעשה בדרך יפה, דיברנו עם רועי ואני ידעתי על העניין מא.א.ק וניסיתי להקפיא הכל בחולון, לא עשיתי שום דבר בשוק ההעברות. לא החתמתי שחקנים כי ידעתי שייתכן שאני עוזב".
אבל הם הבינו אותך?
"כן, הם קיבלו את זה יפה. אנחנו היינו חברים, דיברנו כל יום. לא היו לנו יחסים של מאמן והנהלה, היינו כמו משפחה. אם אמרתי להם שאני חייב ללכת ליוון כדי להיות ליד המשפחה, הם הבינו שזה מה שאני צריך".
אבל כשחתמת על חוזה בחולון, ידעת שתהיה רחוק מהמשפחה. מה השתנה דווקא עכשיו?
"ההבדל הוא שבגזינאטפ הילדים שלי היו קטנים מאוד, אחר כך כשאימנתי באיסטנבול הם היו איתי בבית ספר בין לאומי. בישראל המחיר של בית ספר בין לאומי כזה הוא כמעט בגובה של חצי מהחוזה שלי, לא הייתי יכול להביא אותם איתי. גם כל הסיפור של המלחמה לא עזר. אני אמנם לא פחדתי, אבל הילדים שלי היו איתי בישראל. זה היה שוק גדול עבורם. אחר כך המשפחה שלי לא חשבה אפילו לבקר אותי שוב. גם אם הייתי משכנע אותם לבוא, ובסוף הם היו באים, זה מצב בעייתי אם אתה כאבא צריך לשכנע את הילדים שלך לבוא אליך".
אז היית עוזב בכל מקרה? גם אם לא ההצעה מא.א.ק?
"הייתי נשאר, כי כדורסל זו הפרנסה שלי, זה כסף שהולך בסוף למשפחה שלי. אבל לא אשקר, הייתי רוצה לחזור ליוון. אני צריך עונה אחת להיות עם הילדים והמשפחה כל השנה, אחר כך אולי אצא שוב לעבוד מחוץ ליוון".
"לא אשכח את האהבה מהאוהדים"
דדאס הוביל את חולון בעונה החולפת לזכיה בליגה הבלקנית וכן להצלחה אירופית גדולה, ועל הדרך "קנה" את יושבי היציע בהיכל טוטו. "האוהדים של חולון גרמו לי להרגיש שזו היתה העונה הטובה ביותר בכל שנותיי בכדורסל, הוא אומר. "היו לי תוצאות טובות אבל האהבה שקיבלתי מהאוהדים גרמה לשנה וחצי הזו להיות מיוחדת עבורי. אני אף פעם לא אשכח את הרגעים האלה".
דדאס. התחבר לאוהדים (מנהלת הליגה)
איך זה להיות זר בישראל?
"המנטליות בישראל של כולם - אוהדים, שחקנים, קולגות - בהתחלה שמים מולך קיר שיקשה עליך להתקרב. נותנים לך להרגיש שאתה זר, כאילו "זה לא האיש שלנו". זה מרגיש שבשביל שיקבלו אותך אתה צריך לעשות משהו מיוחד. כשכולם ראו שאני מאוד משתדל, אז הקהילה סביבי נתנה לי חיבוק גדול, זה היה מתאגר. היה לי קשה לשכנע את כולם שאני טוב מספיק כדי להיות המאמן של חולון, אבל אני מאמין שבסוף עשיתי את זה. היו הרבה שאלות והרבה ספקות לגביי - על סגנון המשחק, על האישיות, על חיבור לאוהדים ולצוות בקבוצה. ניסיתי לפתור הכל ושיקבלו אותי. הרגשתי שאני צריך לעבור הכל שלב אחרי שלב, כמו במשחק טלוויזיה. מקווה שהצלחתי בסוף".
אתה מרגיש שעברת איזשהו תהליך בכל הנוגע להתנהגות שלך תוך כדי משחקים?
"עכשיו כשאני רגוע ובמרחק הזמן אני מאמין שכמה תגובות מוגזמות נבעו מזה שהצלחתי והרגשתי טוב איפה שהייתי. הרגשתי שהבעלים של הקבוצה היה אבא שלי, הרגשתי שאני בתוך איזור הנוחות - וזו היתה טעות שגרמה לחלק מהתגובות האלה. אני מאמין שאם לא הייתי מצליח ולא הייתי מרגיש כמו שהרגשתי בתוך המועדון ובתוך התפקיד, לא הייתם שמים לב לזה".
אם אתה מסתכל עכשיו על האירוע אחרי המשחק בנס ציונה בעונה הרגילה, מה אתה חושב?
"ברור שזה לא היה נעים, אבל אני מרגיש שאחרי המשחק הזה, גרמתי לשיפור ברמת השיפוט בישראל. אני מאמין בזה ב-100 אחוז. נכון שהתפרצתי, אבל התוכן של הדברים שלי היה המשמעותי, אמרתי לשופטים בקול רם שהם לא באו מוכנים למשחק. בסוף העונה, בפלייאוף, כולם ראו שהם באו הרבה יותר מוכנים. הם הכירו את כל השחקנים - מי עושה פלופים, מי מרביץ, מי מחפש את הטכניות. המשחק ההוא בנס ציונה היה ההתחלה של השיפור של השופטים, ובפלייאוף כמעט לא דיברו עליהם, הם שפטו ברמת יורוליג, ככה שאפשר להסתכל פה על חצי הכוס המלאה. ההערות שלי והקול שלי, גם אם התפרצתי בנס ציונה, עזרו".
"חולון זה שיא הקריירה שלי"
עכשיו דדאס חוזר לארץ הולדתו, למועדון מפואר - אולי בדרך לפסגות גבוהות בהרבה. "א.א.ק היא אתגר לא פחות גדול, כי מה שחשוב זה העתיד", אמר דדאס. "אף אחד לא זוכר מה עשית במשחק האחרון שלך. בגלל שאני יווני, א.א.ק היא צעד גדול ומשמעותי עבורי בקריירה. זו קבוצה שזכתה בליגת האלופות, זכתה בגביעים אירופיים, יש לה מיליוני אוהדים, זו רמה לא פחות גבוהה מחולון, אם לא יותר גבוהה אפילו. זו ספינה גדולה יותר להיות הקפטן שלה".
השלב הבא יורוליג? (אלן שיבר)
מה עשית נכון בחולון שגרם לא.א.ק לפנות אליך?
"אני חייב לתת את הקרדיט להנהלה, שנתנה לי את הכלים לחשוב רק על כדורסל. היו לי כמה רעיונות מיוחדים והמועדון תמך בי כל הזמן. זו היתה הזדמנות טובה להראות שאם יש לי את התמיכה, אני יכול להביא תוצאות טובות. זה קרה גם בגזיאנטפ, גם בבשהאקשיר. חולון זה שיא הקריירה שלי עד היום, הוכחתי לעצמי שאם יש הנהלה שמאמינה בי, אני מסוגל לעשות דברים טובים".
יש מצב שתחזור לישראל יום אחד?
"בכדורסל אתה אף פעם לא יודע, אבל אם שואלים אותי עכשיו, לאיזו קבוצה הייתי רוצה לחזור בעתיד, אז אין לי ספק. חולון תמיד תהיה בלב שלי".