סרינה וויליאמס היא ספורטאית מרגשת. אם לפני עשר שנים הייתם אומרים לי שאוציא את המשפט הזה מהפה שלי, לא הייתי מאמינה. כל כך שנאתי אותה אז. הייתי אוהדת שרופה של ג'ניפר קפריאטי, וראיתי איך פעם אחר פעם סרינה עוצרת את השחקנית שלי – בחצי גמר רולאן גארוס 2002, רבע גמר וימבלדון 2003 ו-2004 ובעוד שלל הזדמנויות אחרות.
נבהלתי מהעוצמות של סרינה, פחדתי כשעלתה לרשת, עצמתי את העיניים כשהגישה סרב. לא יכולתי להעריך את הגיוון שלה במגרש, לא זיהיתי את המאבק הבלתי פוסק שלה על כל כדור, הייתי עיוורת לווינריות האדירה שיש בה. נהנתי ללעוג לשאיפות שלה להיות שחקנית קולנוע, וכמו הרבה אנשים, טעיתי לחשוב שהיא לא מחויבת מספיק לטניס.
השנאה לסרינה החלה להיטשטש ב-2007. התבגרתי קצת, קפריאטי לצערי כבר לא הייתה בסביבה, ואפשר היה לתת לאחות הצעירה של ונוס צ'אנס. התחלתי להבין, שאולי העיסוק בדברים שהם לא רק טניס, זה מה ששומר אותה במשחק. בעשור האחרון הרבה טניסאיות נשחקו ופרשו טרם זמנן – ז'סטין הנין היא הדוגמה המובהקת לכך. הסבב כל כך תובעני, הלחצים כל כך גדולים, כך שאת חייבת שיהיה לך עוד משהו שמלהיב אותך מלבד המחבט והכדור.
האחיות וויליאמס הן השורדות האחרונות מהדור שלהן, ואולי זה בזכות קו האופנה של ונוס, ומסיבות האוסקר של סרינה. הן לקחו דברים בפרופורציה, וכך לקחו 21 סלאמים במשותף (וזה בלי תארי הזוגות). הסיפור של סרינה היה יכול להיות שלם גם בלי המאבק לחיים שניהלה לפני שנה וחצי, אבל הקאמבק הנוכחי הופך אותה לגדולה מהחיים. כששכבה במיטת בית החולים בעקבות תסחיף ריאתי, היא לא חשבה על טניס, היא רק רצתה לשרוד, כך העידה על עצמה. בשבועות שבהם הייתה מרותקת לביתה, היא הבינה כמה המשחק חשוב לה לנשמה, וכמה שהיא רוצה לחזור ולנצח.
נכון, היא לא כל כך אוהבת להתאמן, וחבטת ההגשה אהובה עליה במיוחד כי היא חבטה "לעצלנים", כלשונה. אבל כשצריך, סרינה יודעת להתעלות. לקראת הטורניר הנוכחי היא עבדה קשה במיוחד, אולי גם בזכות הסטירה שחטפה מרזאנו בסיבוב הראשון של הרולאן גארוס. במשחקים מול ז'נג ושבדובה היא עמדה בלחצים, ולקביטובה, אזארנקה ורדוואנסקה הצעירות, היא הראתה ממה עשויה אלופה. וויליאמס, שסיפרה בעבר על אהבתה לכתיבת תסריטים, כתבה לעצמה בגמר ווימבלדון את הסיום ההוליוודי המושלם.
נאום הזכיה שלה העלה דמעה בקרב הצופים במגרש המרכזי וברחבי העולם. כל כך מרגש לראות ולגעת בסרינה הזו, כל כך שונה מסרינה שאמרה בארה"ב לשופטת הכיסא "את מונעת משנאה, את לא מושכת מבפנים" ובהזדמנות אחרת, איימה לתקוע כדור בגרונה של שופטת קו. אלופת ווימבלדון היא דמות מורכבת, חמישים גוונים של אפור. את לא יודעת מה תקבלי ממנה, אבל את יכולה להיות בטוחה שתקבלי. היא טורפת, היא מאמינה בעצמה, היא מרשה לעצמה להיות מי שהיא. יש לה ביטחון עצמי, היא לא תיתן שישתיקו אותה, והיא מגישה חזק כמו גבר. היא מודל לנשים באשר הן, היא הספורטאית הגדולה בדורה.