טוב אפשר להבין אותם. 15 שנה ורק אליפות אחת, בעלים שהבטיחו, לא קיימו, הלכו, ובמקומם הגיעו אחרים ששוב הבטיחו ושוב שברו להם את הלב. מאמנים התחלפו, כוכבים הגיעו, נישקו את הסמל על החולצה אבל התקפלו כשנהיה קצת קשה. ועוד לא אמרנו מלה על המאמנים שהרגו אותם. מי לא התגלח עליהם? תזרקו את השמות הכי גדולים ותפגעו. אפילו הסמל, האיש שעליו גדל דור שלם, קרע אותם לשניים ועזב אותם מבולבלים ומשוסעים מאי פעם.
והדרבים, הו הדרבים. כל שנה, כמו שעון, טקס ההשפלה הקבוע מול האדומים. אחר כך אי אפשר להוציא את הראש מהבית, להראות את עצמך לעולם. ועוד לקבל את אותה הגזירה 4 שנים ברציפות. אז לא נבין אותם כשהם זורקים מוטות מהיציע? כשהם מפרקים את השחקנים באבנים ושקיות גרעינים? כששורקים בוז לכל שחקן שנוגע בכדור ורק רוצים להטיס את המאמן לקיבינימט?
אופס....סליחה רגע, טעות שלנו. הטור הזה לא מיועד לאוהדי מכבי ת"א. הוא מיועד אליכם הירוקים: אלו שראו 7 אליפויות ב-11 שנים, שהיו פעמיים בשלב הבתים בצ'מפיונס והגיעו לכל יעד באירופה. שהבעלים שלהם הוא פנטזיה רטובה עבור כל אוהד של קבוצה אחרת, שמשחק עונה עבורם הוא שגרה של חמש שש פעמים בשנה. אתם הרי לא מכירים את המושג מלחמה על החיים, מאבקי תחתית, דשדוש חסר טעם במרכז הטבלה, אתם מעולם לא הגעתם למצב בו נתפסתם כאימפריה שעבר זמנה ומנסה להחיות את עצמה. הטור הזה נכתב בשביל אלו שחושבים שהם אוהדים, אבל הם לא יותר מחבורה של כפויי טובה שהורסים לחלק השפוי והאינטליגנטי את האהבה והשייכות לקבוצה.
אני מכיר היטב את מכבי חיפה של לפני 12 האליפויות. לפני 30 שנים לא היתה שם אפילו צלחת אחת קטנה לרפואה, הייתם מאמינים? כן היתה שם תשוקה, אנשים שרק רצו לאהוב את הקבוצה גם כשהיא הפסידה, וזה קרה המון. הקבוצה ההיא אפילו ירדה ליגה (על זה בטח היו שמים היום מטען חבלה בקרית אליעזר). אז היתה אכזבה, גם שרקו בוז ואפילו מאמנים פוטרו, אבל לא הייתה שם אלימות, לא היה את הרוע הזה, את החלאתיות המכוונת בגלל הפסדים, משפילים ככל שיהיו.
קל לשייך את המוט, האבן ושקית הגרעינים לקומץ קטנטן בזמן שיתר יציע ג' מייצר את השירה, האהדה והצבע, אבל האמת היא שברגע שחלק גדול מזדהה עם המעשה, מעודד אותו ומלבה את השריפה הוא שותף מלא. הוא גם כתם לכל מי שנמצא באצטדיון ולא מקיא את הגועל הזה ממנו. פעם זה אלי כהן או אברם גרנט שמביא שתי אליפויות ומקבל את הברכות מ"יציע השרופים", לאחר מכן רוני לוי שגורש מהעיר עם שלוש אליפויות בחמש שנים, ועכשיו תורו של אלישע לוי.
ומה בסך הכל הוא עשה, אלישע? שתי אליפויות בשלוש שנים, ליגת אלופות וקבוצה שייצאה 8 כדורגלנים לאירופה בתקופה שלו. מי לא זוכר את יציע ג' סוגד לו בתחילת הדרך? המושיע ש"הציל" את המועדון מידיו של רוני לוי קראו לו. ועכשיו חוזר הניגון, והוא לא יפסיק עד שמישהו פה יתעשת, יפסיק לחפש תירוצים, או לדאוג ממה שהקהל יעשה או יגיד ויאמר הפעם די. באמת די, ולא בכזה-כאילו עד הפעם הבאה שזה יקרה. וזה יקרה.
תרשמו את התאריך: ה-8 בדצמבר 2014. מחזור 15. מכבי חיפה מפסידה למכבי נתניה 3:1. הפסד רביעי העונה. אחרי שתי אליפויות, ליגת האלופות וגמר גביע המדינה, מהדשא יורד מאמן הירוקים, רובן עטר, אליל ששמו נישא כמו היושב במרומים עד לפני מספר חודשים. הוא חולף בסמוך ליציע ג' באצטדיון סמי עופר המתוקתק. מוט ברזל מתעופף לעברו ומפספס בפחות ממטר את תלתלי הזהב, הקללות צורבות כל נים בנפשו, שקיות הטרופית מתרסקות לרגליו.
בצד השני מתראיין באותה שעה אריק בנאדו, המאמן הטרי של מכבי נתניה ואליל חיפאי. "בנאדו, בנאדו" קוראים אוהדי יציע ג' ותמונת הבלם המיתי של הירוקים תלויה לידם. המלך מת, יחי המלך החדש.