נשף הסיום: על הקרנבל הגדול לפני הסופרבול

בניו יורק רגילים לאקשן ומסיבות, אבל אפילו שם לא נשארים אדישים לאירוע החגיגי. מזג האוויר התאים עצמו למשחק, והדמעות של נושון מורנו כבר מחכות לזלוג. מאיה רונן נמצאת הכי קרוב שיש לפסטיבל

מאיה רונן, ניו יורק  02.02.14 - 15:50
הרחובות בניו יורק לבשו חג (gettyimages)
הרחובות בניו יורק לבשו חג (gettyimages)
תחילת כתבה

פייטון מאנינג בילה השבוע ערב שקט במסעדה איטלקית קלאסית בניו יורק, ובאותו הזמן אלפי אוהדי פוטבול מילאו את שדרת הסופרבול בברודווי. ניגוד שכזה יכול להתרחש רק כשהאירוע הגדול הזה מתרחש בעיר גדולה מהחיים. ניו יורק מתרגשת ולא מתרגשת בו בזמן. מצד אחד, הניו יורקרים מורגלים במסיבות, בכוכבים ובאקשן שכזה, מצד שני, פוטבול הוא הלב של האומה האמריקאית, ולכן אפילו הם לא יכולים להישאר אדישים.

ביומיים האחרונים הציפו את העיר אוהדי שתי הקבוצות, שמקפידים להסתובב עם מדים מלאים בצבעים הנכונים. תרבות הספורט כל כך נכונה, טהורה ומעוררת קנאה. שלושה-עשר בלוקים בברודווי, באזור הכי מרכזי של טיימס סקוור הופקעו למען החגיגה הזו. אפשר להצטלם שם עם גביע לומברדי, לקבל חתימות מהכוכבים הכי גדולים בליגה, לנסות לבעוט לשער שדה, להתחרות בטריויה ולחזות במופעים אור קוליים. בכל רגע נתון, חמישה ערוצי טלויזיה שונים מתעסקים במשחק ומנתחים מכל זוית. לרשתות הגדולות יש אולפנים שקופים של כמה קומות בלב האזור של טיימס סקוור, תצוגת כוח של השילוב בין טלוויזיה לפוטבול שמשגע את העולם – שהרי זה האירוע הנצפה ביותר בארצות הברית, שובר שיאים שנה אחר שנה.

ומזג האוויר. וואו. חם פה! זו התחושה כשבחוץ 4 מעלות, לאחר שרק בשבוע שעבר ניו יורק קפאה במינוס שבע-עשרה. כל כך חששו כאן מכך שזה יהיה הסופרבול הקר אי פעם. כל בוקר ראשי הליגה קיבלו דיווחים עדכניים והפכו להיות מומחים בשקעים ברומטרים. אבל כנראה שגם מישהו שם למעלה בשמיים רוצה להיות שותף לסיפור של מאנינג – אין תירוצים של קור וידיים קפואות, רק בוא ותעשה את העבודה כדי לשים סוף לטיעוני המתנגדים. בוא ותנצח שני סופרבולים כמו אח שלך.

לסופרבול ה-48 יש את הפוטנציאל להיות הכי עצום אי פעם. קודם כל בגלל ששתי הקבוצות הכי טובות בליגה נפגשות, כל אחת עם הסיפורים והכוכבים שלה. הוא יהיה צמוד, כי הריקוד הגדול צמוד בדרך כלל ועל אחת כמה וכמה כשההתקפה הכי טובה פוגשת את ההגנה הכי טובה. ברונו מארס ורד הוט צ'ילי פפרס שיופיעו במחצית, הם שילוב משונה ומסקרן כמעט כמו שניים מהכוכבים של סיאטל - ראסל וילסון הנוצרי האדוק, וריצ'רד שרמן הילד הרע.

מאנינג וארבעת המופלאים שלו (תומאס, תומאס, דקר וולקרֿ) תופסים את הכותרות, כשבצד השני התקשורת מחכה בעיקר למוצא פיו (הכמעט ולא קיים) של מרשון לינץ' לצד הפה הגדול של שרמן. אבל לדעתי את ההצגה יגנוב דווקא זה שכמעט ולא מדברים עליו (יחסית כמובן לשעות המלל האינסופיות פה): נושון מורנו, הרץ האחורי של דנבר יהיה האקס פקטור. יש לו נטיה מדי משחק להזיל דמעה, בתחושה שלי, זו תהיה דמעה של ניצחון.