היגיון בשיגעון: על העזיבה של טום בריידי

בתוך הקורונה, הספורט חזר למרכז בזכות האגדה והרצון לשחק

עידן ויניצקי
עידן ויניצקי  18.03.20 - 09:30
תחילת כתבה

ממש היום, 18 במארס, מציין עולם הספורט את אחד הרגעים החשובים בתולדותיו. לא פחות.

בדיוק לפני 25 שנה, הודעת פקס קצרצרה, רק שתי מילים, "I'm Back", יצרה אגדה. שנה וחצי קודם לכן, מייקל ג'ורדן הדהים את ה-NBA ואחרי שהוביל את שיקגו לשלוש אליפויות רצופות, הוא החליט לפרוש. שילוב של תחושת מיצוי, טרגדיה איומה בדמות אביו שנרצח ואולי גם קצת יותר מדי הימורים.

  • 23:40, כל לילה ב-5SPORT: "עוברים את זה ביחד"

אלא שאחרי שנה וחצי בחוץ וקריירת בייסבול קצרה וכושלת, MJ החליט שחלאס עם השטויות. עד לאותה הודעת קאמבק הוא היה הכדורסלן הגדול בדורו. אחרי אותו קאמבק ועוד שלוש אליפויות רצופות, הוא הפך לגדול בהיסטוריה.

יצר התחרותיות המשוגע הזה, שהחזיר את ג'ורדן לפרקט וגרם לו לשוב להיות השחקן הטוב מכולם, פועם בספורטאי העל ולא עוזב אותם. בדיוק בגללו הם שונים לא רק מאיתנו, אלא גם מכל המתחרים שלהם שממש קרובים לפסגה, אבל לא נמצאים בה.

בדיוק אותו יצר גרם אתמול (שלישי) לטום בריידי, גדול שחקני הפוטבול בכל הזמנים, המייקל ג'ורדן של ה-NFL (אפילו יש לו שש אליפויות), להכריז בגיל 42 וחצי שהגיע הזמן לחפש אתגר חדש ושהוא עוזב את ניו אינגלנד פטריוטס אחרי שני עשורים.

בריידי כבר נמצא אחרי התהליך וההכרזה שלו לא תהיה משמעותית כמו שזו של ג'ורדן הייתה, אלא אם יוביל את קבוצתו החדשה, טמפה ביי על פי כל הדיווחים, לאליפות (וזה לא יקרה). אבל הרגע בו פרסם בחשבון האינסטגרם שלו את הדברים שאף חובב ספורט לא חלם שיקרא אי פעם, בהחלט ייכנס לספרי ההיסטוריה.

זה קרה פחות או יותר באותן שניות, אולי דקות, בהן בכירי הכדורגל באירופה קבעו שיורו 2020 הופך להיות יורו 2021, החלטה חסרת תקדים בעצמה. שני הנושאים הללו מן הסתם שונים בתכלית, אחד ברומו של עולם והשני רק ספורט, אבל גם הקורונה מובילה אותנו, חובבי הספורט, לקרוא דברים שלא חלמנו שנקרא אי פעם.

ההכרזה של בריידי, והדרך בה הרשת התפוצצה וגעשה בבת אחת, כאילו אין נגיף שמאיים על העולם, הייתה רגע מושלם של שפיות זמנית בתוך ים השיגעון הזה. היא הייתה כל כך הזויה מצד אחד וכל כך הגיונית מצד שני.

אז מה בדיוק קרה שם בניו אינגלנד, שגרם לבריידי לא רק להיפרד מהפטריוטס, אלא גם להודיע שהוא לא פורש, אלא ימשיך את הקריירה שלו ביעד אחר?

על פי הדיווחים בתקשורת הבוסטונאית, דיווחים שאומתו באופן חלקי בפוסט הפרידה של הבעלים רוברט קראפט, בקבוצה הציעו לבריידי סכום מסוים והוא החליט שמדובר בסכום נמוך מדי.

כבר קרוב לשנתיים שהיחסים בין בריידי למאמן, האגדי בעצמו, ביל בליצ'יק, לא ממש טובים. מבלי להיכנס לעומק הפרטים יותר מדי, רק נאמר שבליצ'יק, הקונטרול פריק, לא אוהב את האיש הלוחש על אוזנו של בריידי, אלכס גררו, זה שעזר לו במידה רבה להיות בטופ של הענף גם אחרי גיל 40.

וכך, הצדדים התרחקו להם אט אט וכנראה שמה שעיכב את הפרידה הסופית היה תואר האליפות הבלתי צפוי שניו אינגלנד השיגה ב-2019. עכשיו, אחרי שבריידי השתמש בסעיף שהחזיק בו והפך לשחקן חופשי ואחרי עונה בה הוא עדיין היה לא רע, אבל גם זקן מתמיד וזה התבטא לא פעם ברמה שלו, היה קל יותר לומר שלום.

לבריידי היו לפחות ארבע הזדמנויות טובות עד חלומיות לצעוד לעבר השקיעה ולפרוש. אחרי האליפות הגדולה ב-2015 הוא כבר היה בן 37 וחצי. אחרי הקאמבק ההיסטורי מול אטלנטה ב-2017 הוא כבר היה בן 39 וחצי. אחרי התואר המפתיע בשנה שעברה היה בן 41 וחצי ובכל פעם בחר להמשיך הלאה.

כך עשה גם אחרי ההדחה המאכזבת בסיבוב הפלייאוף הראשון העונה, בבית מול טנסי, הדחה שלא עומדת בסטנדרטים הבלתי נתפסים שהוא עצמו עזר להציב בניו אינגלנד בשני העשורים האחרונים. אחרי כל אחד מהמקרים הללו, הוא הודיע שהוא ממשיך הלאה, למרות שג'יזל דחפה אותו לסיים עם זה, להימנע מעוד מכות ועוד ימי שני כואבים ועוד עשרות שעות בחדר הווידיאו, הרחק מהילדים. הוא לא מסוגל, כמו שג'ורדן לא היה מסוגל, כמו שפופ לא מסוגל.

בריידי ובליצ'יק הפכו בשני העשורים הראשונים של המילניום את ניו אינגלנד לא רק לשושלת הכי גדולה בתולדות הענף בו הכי קשה לייצר שושלת (שילוב של סגל ענק שמתחלף כל הזמן, פציעות בלתי נגמרות, פלייאוף שמוכרע במשחק אחד בכל סיבוב ותקרת שכר קשוחה), אלא גם למקבילה של סן אנטוניו ספרס, ואז עוד קצת.

כל הספורט האמריקאי הרי בנוי סביב חוקים שימנעו מקבוצה כמו ניו אינגלנד לשלוט בענף במשך 20 שנה ולחסל את התחרות הקרובה אליה, אבל בריידי זכה בבית ה-AFC מזרח 17 פעמים מתוך 18 עונות בהן היה כשיר והקוורטרבק הפותח, הגיע בעשור החולף שמונה פעמים ברציפות לגמר החטיבה והפך מבחירת הדראפט הגדולה בתולדות הספורט, סיבוב 6, מקום 199, לאחד מגדולי הספורטאים אי פעם ובהתחשב בתפקיד שלו, אולי הגדול מכולם.

בעבר הוא כבר הצהיר לא פעם שירצה לשחק עד גיל 45, כלומר עוד שתי עונות מעכשיו. איך יראו שתי העונות הללו? קשה לנחש, אבל בטמפה ביי יש לו באמת סיכוי להוביל קבוצה מצליחה, תחת מאמן מצוין. השאלה היא עד כמה היא יכולה להצליח? הרי היא בחיים לא תגיע לפסגות של הפטריוטס עם קוורטרבק שיתחיל את העונה הבאה בגיל 43 (אם העונה בכלל תתחיל בזמן...).

פייטון מאנינג, יריבו הגדול במשך שנים, עבר אחרי ארבעה ניתוחים בצוואר לדנבר, ייצר עוד שתי עונות אדירות והתפרק בבת אחת (ודווקא אז זכה באליפות ופרש), אבל הוא היה קצת יותר צעיר. גם ג'ו מונטנה עזב את סן פרנסיסקו וסיים את הקריירה בקנזס סיטי, אותה הוא אפילו כמעט הוביל לסופרבול בעונה הראשונה. אף קוורטרבק לא ניסה לשחק ברמות האלה בגיל 43 פלוס. ב-NBA לעומת זאת, הדוגמאות יותר עגומות ודי אם נזכיר את יואינג בסיאטל ואורלנדו, האקים בטורונטו וכמובן, ג'ורדן עצמו בוושינגטון.

שום דבר כבר לא יפגע במורשת של בריידי בשלב זה, אבל אם כבר הוא בחר גם לעזוב את ניו אינגלנד וגם להמשיך לשחק, הוא בוודאי לא ירצה לפרוש בראש מורכן. השאלות לגבי עתידו ואיך ישתלב בבאקנירס, עם התופסים הצעירים והמעולים שלהם ובמקום ג'יימיס ווינסטון הבעייתי עד מאוד, כמו גם סיכום התקופה ההיסטורית והמופלאה שלו בניו אינגלנד ימשיכו להעסיק את עולם הספורט האמריקאי בשבועות הקרובים. כאילו אין קורונה. כאילו סופסוף חזרנו לשפיות.

שלום טום, ותודה על האליפויות והרגעים הבלתי נשכחים שגרמו לי להעיר את יושבי הבית בצרחות באמצע הלילה.