ואן דייק: "רוצה להיזכר כאגדת ליברפול"

הבלם על ההתחלה הקשה, הבועה של הכדורגלנים ודיסנילנד

מערכת אתר ערוץ הספורט  06.04.20 - 12:01
תחילת כתבה

וירג'יל ואן דייק נחשב כיום בעיני רבים לבלם הטוב בעולם, אך בנוסף ליכולת המרשימה על כר הדשא, לכוכב ההולנדי יש סיפור חיים מרשים לא פחות. בראיון ל"ספורט" הקטלאני, אלוף אירופה סיפר על הילדות בהולנד, הקשיים בתחילת הקריירה, ה'בועה' של הכדורגלים והחלום הגדול: "להיזכר כאגדת ליברפול".

לפני קצת יותר משנתיים, בינואר 2018, ואן דייק הפך לבלם היקר בהיסטוריה כשליברפול שילמה עליו 85 מיליון יורו לסאות'המפטון, אך מתברר שלקח לכישרון שלו זמן להתגלות: "כשהייתי צעיר לא הייתי כל כך גבוה, זה קרה בבת אחת. בגיל 16 אחי עוד היה גבוה ממני, אבל בקיץ של גיל 17 גבהתי ב-18 ס"מ! התקשיתי לרוץ, הברך לא הייתה יציבה והיו לי בעיות במפשעה. הייתי צריך להשתקם במשך שישה שבועות, זה היה כמו לחיות בגוף אחר. אחרי כל זה, התחלתי לשחק טוב".

גם בעמדת הבלם לקח לו זמן להתבסס: "כשהייתי בן 16 הייתי מגן ימני איטי ולא הייתי מספיק טוב כדי לשחק כבלם. לא הייתי שחקן בולט עד גיל נוער ואז נהייתי קפטן, לפעמים שיחקתי בכנף ולפעמים כבלם. מאז הכל השתפר מאוד, שיחקתי הרבה משחקים עם הקבוצה עד גיל 23 ומשם הכל התחיל להתקדם מהר".

עוד לפני שהרוויח משכורות עתק באנגליה, ואן דייק גילה שהוא נאלץ לעבוד בעבודות קצת פחות נוצצות כדי להתפרנס: "כששיחקתי בכרונינגן הייתי צריך להגיע לאימונים באופניים, והשתמשתי במשכורת הראשונה כדי לממן את רישיון הנהיגה. לפני שחתמתי על החוזה הראשון שלי בגיל 15 או 16 עבדתי כשוטף כלים במסעדה בברדה. רציתי קצת כסף כדי לצאת בסופי שבוע, הרווחתי 350 יורו בחודש והייתי מרוצה מזה. יכולתי להזמין חברים למקדונלדס. התחלתי להבין כמה כסף חשוב, גם אם לא הכי חשוב".

ב-2012, כשעוד שיחק בכרונינגן, ואן דייק סבל מזיהום קשה בתוספתן שהסתבך: "הייתי בבית חולים 13 לילות וזה היה קשה מאוד ומסובך, זה הסתיים עם זיהום בבטן. זה היה משוגע. זה קרה ב-1 באפריל 2012, אז גם זה לא עזר. לא יכולתי לעשות כלום במשך 10 ימים, גם לא ללכת. בפעם הראשונה שיצאתי מהמיטה הלכתי רק 10 מטרים והנישמה שלי נעצרה. אחרי חודש חזרתי לאימונים ועבדתי עם פיזיוטרפיסטים כדי לשקם את השרירים שנחלשו. אחרי זה שיחקתי בכל העונה ועברתי לסלטיק.".

ואיך נראה המעגל החברתי שלו ככדורגלן צמרת? "את החבר הכי טוב שלי אני מכיר מגיל 12 או 13. הוא יהפוך לאב בקרוב ואני מאוד שמח עבורו. הוא תמיד שם כשאני צריך אותו, ואם הוא צריך אותי, הוא יודע למצוא אותי. יש לי מעגל קטן סביבי. ככל שאתה מגיע רחוק יותר כשחקן, תשומת הלב שאתה מקבל גדלה בהתאם. אנשים שפגשת פעם או פעמיים רוצים להיות מעורבים בחיים שלך. יש לי אישה מדהימה שיודעת איך להסתכל על כל זה ולא עושה טעויות".

ואן דייק ממשיך מסורת מוצלחת של שחקנים הולנדיים ממוצא סורינאמי, כמו פטריק קלייברט, רוד חוליט, אדגר דוידס וקלרנס סיידורף: "אמא שלי לגמרי סורינאמית, אבא שלי לגמרי הולנדי. הייתי בסורינאם כמה פעמים ונהנתי. עכשיו אנחנו הולכים לפעמים כדי לבקר את המשפחה של אמי ואני מרגש בבית. אשמח לקחת את הילדים לשם, החיים שם רגועים ואיטיים ואני חושב שיש בי קצת מהתכונה הזאת. אני רואה דברים משותפים בין שחקנים סורינאמים, כולנו רגועים ונותנים חשיבות לפרטים הקטנים. אורך החיים שלנו דומה והמשפחה חשובה מאוד".

למרות התדמית הקשוחה על המגרש, ואן דייק מאוד אוהב סרטים של דיסני: "אני אוהב את הסרטים ולקחת את הילדים שלי לדיסנילנד, כי זה משמח אותם ומאיר לי את היום. הייתי בן שבע או שמונה בפעם הראשונה שהייתי שם, אבל לא הלכתי הרבה פעמים כי זה היה יקר. לקחתי את אשתי לשם כשהתחלנו לצאת, השתכרנו במלון וזה רגע שנזכור. אני אוהב דברים פשוטים, למה לסבך? למה להיות שלילי כשאפשרי להנות מהחיים ולהיות חיובי? זה משהו שלמדתי לאורך השנים. החיים קצרים מדי מכדי להיות שליליים".

לבלם יש גם לא מעט ביקורת גם ע ה'בועה' שבה הכדורגלנים חיים: "הדברים משתנים בקצב מסחרר. ההשפעה של הרשתות החברתיות עצומה. זה עצוב שאנשים חיים חיים שקריים, אבל זה גם עוזר כדי לאחד אנשים ורעיונות, ואפילו לעזור אחד לשני. חסרה לנו אמפטיה, אבל אולי לאט לאט נלמד שכולנו אותו דבר והחיים טובים יותר בחברה עם ערבות הדדית".

ואיך הוא היה רוצה להיזכר ביום שיתלה את הנעליים? "הייתי רוצה להיזכר כאגדת ליברפול. אני רוצה להשיג דברים מדהימים. יש לנו קבוצה פנטסטית, לא חסר לנו כלום ויש לנו הכל כדי להמשיך לנצח: מאמן שאפשר להתחבר אליו, סגל מגוון, סגנון משחק שמביא ניצחונות, ואצטדיון וקהל שתורמים. הייתי רוצה להיות מהשחקנים שחוזרים לאנפילד אחרי הפרישה. אני פוגש לפעמים חלק מאגדות המועדון ומרגיש חלק ממשפחה גדולה ואוהבת".