כנראה שהכדורגל הוא מופע הבידור הטוב ביותר שקיים היום. על פניו, הענף נמצא בשיא של כל הזמנים - גמר המונדיאל האחרון בין ארגנטינה של מסי לצרפת של אמבפה, ששבר את כל שיאי הצפייה והריגוש, הוא כנראה גולת הכותרת לכך. מועדוני הכדורגל הם היום גופי על כלכליים ששווים מיליארדים, השחקנים הם כוכבי על בינלאומיים שאהודים בכל פינה על הגלובוס - מאירופה ועד אפריקה. אבל לצד ההצלחה הפיננסית של הענף, מלווה את הענף גם צל; צל מטריד, שרובנו מעדיפים להדחיק - והוא תופעת ההימורים.
עמוק בפנים, גם אם אנחנו מנסים לטאטא את התחושה הזו מתחת לשטיח, ברור לנו שהתופעה הזו נפוצה ביותר מאשר משחק שולי בליגות הנמוכות בישראל. כאשר כ"כ הרבה גורמים מעורבים, והכדורגל מושך כל כך הרבה עניין, תמיד יהיה מי שינצל את זה לרעה. גם בארץ. התחקיר ששודר בסדרה "זמן אמת" בכאן 11 (מי שערכו אותו הם רוני זינגר ואיתי עמיקם) גרם לכל מי שאוהב את הענף לנוע באי נוחות. כי גם מי שהיה מודע, ברמה מסוימת, לתופעת ההימורים הלא חוקיים ולהשפעה שלה על המשחק - לא ידע עד כמה היא חמורה.
אבל עד כמה שהתחקיר היה חמור (לפעמים גם עצוב), הוא לא באמת היכה גלים. כולם ראו אותו, וכולם ספקו כפיים. הפריים הכי מזוהה שלי מהפרק היה הרגע שבו נציג ההתאחדות לכדורגל הביט במסך ואמר, במפורש או שלא, "אין משהו שאנחנו יכולים לעשות". התחושה היא שהמציאות הזו היא אמנם מגונה, אבל אין דרך אמיתית למנוע אותה. המוכרים ימכרו, הקונים יקנו, ומדי פעם נתפוס איזה שעיר לעזאזל כדי שכולנו נרגיש שמשהו נעשה.
אבל אז, באנגליה, התפוצצה פרשת איוון טוני. תקציר הפרקים הקודמים: אחד השחקנים היותר טובים בפרמייר ליג (אחד שכבש 14 שערים בליגה הטובה בעולם, נכון להיום) נחשד בחודש נובמבר שהימר על משחקי כדורגל (לא משחקים שבהם היה מעורב, אבל עדיין מעשה שאסור על פי התקנות באנגליה).
בסוף פברואר, הוא הודה ברוב סעיפי האישום, וככל הנראה אמור להישלח להרחקה של מספר חודשים טובים. אין ספק שמדובר במקרה של "למען יראו וייראו" - הכדורגל האנגלי לקח את אחד מכוכבי הליגה נכון להיום, וכנראה יעניש אותו בצורה חמורה על הפרת טוהר המשחק. חד, ברור ולא משתמע לשני פנים.
אגב, המהלך סופג גם לא מעט ביקורות; במאמר ב"גארדיאן", למשל, ביקרו את הצביעות המסוימת שיש בכדורגל האנגלי - שם מצד אחד טוני מואשם בהימורים, ומצד שני חברות ההימורים נמצאות בכל חור, מפרסמות במהלך המשחקים, נותנות חסות לחלק מהקבוצות (כולל ברנטפורד - הקבוצה שבה טוני משחק), ואפילו משמשת כנותנת החסות לפרס השחקן המצטיין שניתן אחרי משחקים. אז הימורים זה טוב או רע? תלוי, כנראה, מאיזה צד של הפאונד אתה מסתכל.
ואפשר בהחלט להגיד שטוני הוא סוג של שעיר לעזאזל - אבל לדעתי המקרה של טוני מעיד שבכל מקרה, יש מה לעשות. אי אפשר יהיה לעצור את תופעת ההימורים לגמרי, זה ברור לכולם; אבל אפשר לנסות ולהילחם בה, ולפחות להראות שטוהר הספורט הוא לא משהו שאנחנו מתפשרים עליו. מי שהכדורגל חשוב לו, צריך לעשות ככל שביכולתו כדי לנסות ולשמור על ההגינות שלו - מתוך ידיעה שללא הבסיס הזה, כל הענף נשמט. אם אנחנו לא מאמינים שהמשחק הוא הוגן, אין סיבה להגיע למגרש.
טוני עם הספונסר - חברת "Hollywood Bets" (getty)
אלא שכאן נכנסת שאלת היסוד האמיתית: למי אכפת? האם מישהו מהגורמים שסובבים את הענף באמת מוכן ללכת למלחמה הזאת? האם המשטרה באמת מוכנה ללכת למאבק כזה, שפירושו הקצאה של לא מעט כסף זמן ואנרגיה? האם ההתאחדות, שבסופו של דבר מורכבת מבעלי הקבוצות, יכולה באמת ללכת ראש בראש נגד מועדונים שמשתפים פעולה עם התופעה? אני בספק גדול. ליותר מדי אנשים יש יותר מדי מה להפסיד ממהלך כזה, ולכן הוא לא קורה - וכנראה גם לא יקרה בעתיד.
השלב הראשון בדרך לפיתרון בעיה הוא הכרה בכך שיש אחת, וזה צריך להתחיל בהחלטה של כל הגורמים - משטרה, התאחדות, מנהלת - שההימורים הם איום אסטרטגי על הכדורגל. ברגע שתתקבל החלטה כזו, יהיה אפשר לנסות ולהילחם בתופעה. עד אז? נמשיך להעמיד פנים, להדחיק את בעיית ההימורים, לקרוא מדי פעם על תוצאה של משחק חשוד בליגות הנמוכות - ולצקצק מול התחקיר הבא.
הייתי רוצה להאמין שמישהו יוכל לפתוח את תיבת הפנדורה הזאת, ולנקות את הספורט באמת מהצל הזה. אבל המציאות בכדורגל שלנו, וכנראה גם בחברה שלנו בכלל, מעידה אחרת - אנחנו אוהבים לצקצק על המצב, אבל לא עושים שום דבר כדי לשנות אותו. כי כדי לשנות באמת, צריך לעשות את מה שלא פופולרי - להכניס את הידיים לבוץ, לבצע תהליכים ארוכים ולא תמיד קלים, לשנות הרגלים מהיסוד ובעיקר ללכת נגד קבוצות אינטרסים. כל מה שהמדינה שלנו, וכך גם גופי הכדורגל שלה, לא ממש אוהבים לעשות.
אז כנראה שהמצב יישאר כמו שהוא - המוכרים ימכרו והקונים יקנו. עד שמתישהו, הצל של תופעת ההימורים ידפוק אצלנו בדלת.
דרוש: אומץ. יו"ר ההתאחדות שינו זוארץ (באדיבות ההתאחדות לכדורגל)