נו, אז מה אתם חושבים שקרה? כמה רומנטיקנים אתם? האם החלטתי שנעה זו האחת ולעזאזל הסיכויים וסירבתי בנימוס לקרן? האם הבנתי שפשרה סבירה עדיפה על אפשרות פחות סבירה ובחרתי בבחורה שמעוניינת בי על פני זו שלא סגורה על עצמה? לא. ולא. עשיתי את מה שכל אחד מכם היה עושה בהינתן אותו מצב: נפנפתי את נעה באופן זמני עם איזה תירוץ, פגשתי את קרן בשישי ובשבת, אחרי הדרבי, הפעלתי את קסמיי המוגבלים שמשום מה עבדו עליה ו...קרה מה שקרה. נכון, היו רגעים בהם הייתי יותר גאה בעצמי אבל כאן זה לא קומדיה רומנטית, אלו החיים ואני לא צריך לספר לכם שגם רמת מחויבות גבוהה הרבה יותר מזו שלכאורה יש לי כלפיי נעה לא מונעת מאנשים ללכת לעשות את מה שהם עושים עם אנשים אחרים. פעמיים.
פתחנו דף מיוחד עם כל הפרקים שהיו עד עכשיו. אנחנו לגמרי בקטע של יעילות
הבעיה היא שאף אחד, לפחות אף אחד שאני מכיר, עדיין לא מצא דרך אמיתית להתמודד עם הסינדרום שמכונה על ידי אימהות פולניות בכל העולם כ-'עיניים גדולות'. אפשר להגדיר זאת כהתמסרות טוטאלית למצב נתון בליווי כניעה מראש לכל ניסיון לחשוב מעבר לפרס המיידי שמונח לפניך ואפשר גם לתת את הדוגמא המוכרת לכל - מה קורה שהולכים לקניות בסופר רעבים. המח הרי יודע שאין שום סיבה להפריז בקניות כי זה לא שאתה הולך לאכול את כל מה שאתה הולך לקנות עוד באותו הערב אבל מה לעשות, הרעב עושה בך שפטים ואתה רוכש שלל מוצרים שנראו טוב על המדף באותו רגע, רק כדי לפנות אותם מהמקרר חודש וחצי מאוחר יותר, לאחר שכבר הצמיחו זוג רגליים ולא מעט שיער.
לענייננו, כאשר החלטתי ללכת על מהלך המניאק הקלאסי עם קרן ידעתי שאין לי את הכלים ו\או את הניסיון לצאת ממנו בצורה אלגנטית ורוב הסיכויים שזה ייגמר רע מאוד אבל, שוב, הסופר היה פתוח ואני הייתי מה זה רעב, אז קרה מה שקרה והנה מצאתי את עצמי בצד השני של הסיטואציה, כלומר שבע אבל עם מוצר (שאלוהים יסלח לי על מה שהולך פה, באמת) שברור לי לחלוטין שלא ארצה. סליחה על הסטייה לביקורת מוזיקה באמצע החיים, אבל לארקטיק מאנקיז יש שיר ענק שנקרא leave before the lights come on ומדבר על הסיטואציה הזאת בדיוק. לרוע המזל, חוץ מלזמזם אותו בזמן שהמתנתי לקרן שתתלבש כדי שנצא ביחד מהדירה שלה, לא היה לי הרבה מה לעשות.
ידעתי בדיוק מה הולך לקרות. אכול רגשות אשם ואי נעימות, אגרר תוך זמן קצר למערכת יחסים שתניב בעיקר מועקה אצל שני הצדדים עד שאצליח לגרום גם לבחורה החיובית והמתוקה הזאת לכנות אותי חלאה פאסיב-אגרסיבית ולזרוק אותי לכלבים. אבל לא כך היה. מסתבר שלפעמים גם הקארמה נרדמת בשמירה כי בדיוק שנייה לפני שנפרדתי מקרן באותו הבוקר קיבלתי טלפון מאבא שלי – אוהד הפועל מסור יותר או פחות כבר 50 שנים – והוא שמח לבשר לי שבידיו שני כרטיסי טיסה וכרטיסים למשחק של הפועל נגד שאלקה, ושאנחנו ממריאים בשלישי. לא הייתי צריך לשקר, לא להמציא כלום, לא להסתבך עם כל מיני סיפורים. למרות שהתנהגתי כמו חולירע מן המניין, הכול הונח לרגלי בצורה מושלמת, ועוד עם חצי פנסיון. מישהו למעלה כנראה החליט שסבלתי מספיק. "נדבר כשאחזור", הבטחתי כמובן לקרן אבל בנקודת זמן זו, זה נראה כמו משהו שיקרה בעוד מיליון שנה.
ארגנתי חופש זריז מהעבודה, ארזתי את כל מה שצריך , נשאר רק דבר אחד לפני שאפשר לצאת לדרך – לדבר עם נעה. אחרי הנפנופים של סוף השבוע לא רציתי להשאיר אותה באוויר עוד מה ימים בלי סיבה. חשוב לזכור, היא בחורה יפיפייה, כך שבכל פעם שהיא יוצאת מהבית ונחשפת לעולם זו סכנת נפשות מבחינתי. הייתי מוכן לקבוע איתה כבר מעכשיו ליום שאחזור, אפילו לנסות עוד שיחת טלפון משמעותית, הכול כדי שתרגיש טוב, אבל כשסיפרתי לה שאני טס לגלזנקירשן, היא שיחררה שתי מילים שהשאירו אותי המום לחלוטין: "גם אני".
אני יודע מה אתם חושבים, הנה הלך לו שמץ האמינות האחרון שעוד נותר לי. גם חמשת הטוקבקיסטים שעוד מאמינים לי למרות שהם לא מצאו אותי בפייסבוק כבר התייאשו. אפשר להכריז סופית שכל העסק הזה הוא בולשיט ולהמשיך הלאה. אני אחזור על המשפט הראשון שכתבתי בחלק הראשון, אי שם לפני חודש וחצי: "אין לי דרך לגרום לזה להיראות יותר אמין או סביר. אני יכול רק לספר". אז למען הסדר הטוב ושכפי שמטיבי הלכת מביניכם יזכרו, נעה נמנית על משפחה של אוהדי הפועל ומסתבר שהיא הצטרפה לאביה ולאחיה לטיול שמתחיל עם המשחק ונמשך לאחר מכן לעוד מספר יעדים במה שמכונה 'אירופה הקלאסית'. אז כפי שציינתי קודם לכן, הייתי די המום ולמרות זאת ספיחי הפאסון שאיתן הכניס בי נותרו עדיין אז הקפדתי לא להישמע נרגש מדי. סיכמנו שנסתמס ביום המשחק.
בפעמים המעטות שבהן יצא לי לטוס לחו"ל למספר מועט יחסית של ימים השתדלתי מאוד לדחוף את כל הבגדים והעניינים שלי לתיק אחד שאותו אוכל להעלות איתי למטוס. זה חוסך את זמן ההמתנה למזוודה בהגעה ומעבר לכך, מעניק לך צ'אנס אדיר לחלוף על פני הממתינים עם מבט מלא בוז שאומר: "חמודים שלי, מבחינתי הגיחה הזאת לחו"ל זה כמו אוננות ביד חלשה – משהו שאני עושה פעמיים בשבוע כדי לגוון". אז למרות שההתפתחות האחרונה אילצה אותי לארוז כל מיני דברים שלא חשבתי שאזדקק להם, כמו דאודורנט, עמדתי במשימה ואכן בירידה מהמטוס בברלין שידרתי את אותו מבט כאשר חלפתי על פני כולם, לפני שניגשתי לעמוד על יד אבא שלי, שדווקא כן הביא מזוודה.
אחרי עוד נסיעת רכבת הגענו לאסן, עיר ששוכנת במרחק של 15 דקות מהאצטדיון וניחנת בכמות אטרקציות שמקבילה לכיכר המייסדים במגדל העמק. הגרמנים המקומיים היו חייכנים ונחמדים עד מאוד, אבל כשנזקקתי לשישה מתורגמנים כדי להסביר לבחורה בפיצריה שאני רוצה בצל על המשולש שלי, הבנתי שלא מגיעים לכאן יותר מדי תיירים. לא משנה, לא לשם כך התכנסנו. ביום המשחק הגענו למדרחוב השוקק של גלזנקישרן והתרועענו עם שאר האוהדים. בחנות הרשמית של שאלקה כולם התלהבו הצעיף המשולב הזה עם השמות של שתי הקבוצות וכשראו שהוא עולה 15 יורו ניפקו את התגובה הכי ישראלית שאפשר לנפק: "בטח במגרש מוכרים יותר בזול" - ניחשתם נכון, גם במגרש זה עלה בדיוק 15 יורו. את נעה ראיתי לכמה דקות אחר הצהריים. אף אחד מאיתנו לא הרגיש ממש בנוח לנפנף את המשפחה שלו אבל קבענו לדבר אחרי המשחק.
נו, במשחק כולם יודעים מה קרה. בדיוק כמו חסיד אומות העולם לוברן, שסידר לנו פנדל בחינם נגד ליון, הפעם בדקה ה-93 החבר'ה הגרמנים הרגישו ש"דה ג'ואיש פיפל האב סאפרד אינאף" ונתנו לנו גול, שנהיה מבסוטים. ואל תטעו, היינו מבסוטים ולראיה, כולם אפילו קבעו להיפגש במרכז גלזנקירשן אחרי המשחק. ידעתי שזה הצ'אנס שלי ואמרתי לאבי שאני הולך מתוך הידיעה שמי שקם בשש וחצי כדי להיות ראשון בארוחת בוקר, יהיה עייף מכדי להצטרף. קבענו שאני אמצא את דרכי למלון ופגשתי את נעה במרכז העיר, כשעליה אחד מהצעיפים של ה-15 יורו.
רצינו להתרחק מהאזור בו היו האוהדים ולמצוא מקום לשבת בו אבל תאמינו או לא, סצינת חיי הלילה בגלזנקישרן לא בדיוק שוקקת חיים. רוב המקומות היו סגורים ואלו שהיו פתוחים, היו בדיוק בשלבי סגירה. בסוף מצאנו מקום. פאב, ליתר דיוק. ישבו בו שישה אנשים, ניחוש סביר בהחלט גורס כי אלו אותם שישה אנשים שיושבים שם בכל ערב. הגיל הממוצע היה צפונית לחמישים ולכל השישה, בלי יוצא מן הכלל, היה שפם. לחשתי לנעה שאנחנו מפריעים לפגישת המחזור של הווילג' פיפל, היא טענה שמדובר בכלל בכנס ותיקי תעשיית הפורנו, מחוז צפון-מערב. הם, מצדם, נראו בשוק גדול יותר מאיתנו. התיישבנו בפינה. הם החלו להגניב מבטים ולדבר בינם לבין עצמם. כתוצאה מכך, אני יודע איך אומרים בגרמנית "מה המעאפן הזה עושה עם הכוסית המטורפת הזאת?"
אני לא יודע באיזה גיל בדיוק אמורים להתחיל לחשוב על אהבה. אני גם לא באמת זוכר מתי אני התחלתי אבל דבר אחד שאני כן יודע הוא שתמיד, כשחשבתי על להתאהב, חשבתי על ללכת לאיבוד עם מישהי. למצוא את הבחורה המושלמת ויחד להיעלם מהרדאר. רחוק מהבית, רחוק מכל מה שאנחנו מכירים. לבד. שנינו נגד כל העולם וכל הבולשיט הזה. אז מכל המקומות בעולם, הפאב המעופש הזה בגלזנקירשן הפך למקום בו זה קרה לי. היה פשוט נפלא. ישבנו שם איזה ארבע שעות, דיברנו על הכול, כל זכר לבעיות בזרימה בינינו בטלפון נעלם. עברנו מסרטים, למוזיקה, לגירושין של ההורים שלה, להתחמקות שלי משירות צבאי, חזרה לסרטים. הכול. בשלב מסוים הרגשתי מספיק בנוח כדי לפתוח ולשאול אותה למה היא התחמקה ממני לפני שבועיים. "אתה באמת רוצה לשמוע זיוני שכל על סרטים של בחורות", היתה התשובה שלה, "או שאתה מעדיף להתרכז בכאן ועכשיו?". כדי להדגיש איזה תשובה היא רוצה לשמוע, היא החליקה מהצד שלה של השולחן לצד שלי ונישקה אותי. החבר'ה בבאר פירגנו. נראה לי.
רק טלפון מאבא שלה השבית את השמחה. היא היתה חייבת לחזור למלון וגם אני. סקס לא בא בחשבון - לאף אחד מאיתנו לא היה חדר לבד. היה קר אבל בכל זאת החזקנו ידיים בהליכה אל המלון שלה. בכניסה היא נתנה לי את הצעיף למרות שהבטחתי לה שלא באמת קר לי (היה אחושרמוטה קר לי) והבטחתי להחזיר אותו בארץ. את הדרך לתחנת הרכבת עשיתי עם הצעיף קשור על הצוואר ועם חיוך במימדים היסטוריים מרוח על הפרצוף. ברציף היו עוד כמה אוהדים של הפועל. "מה אתה מבסוט? כולה גול", זרק לי אחד מהם, "קיבלנו בראש". "הלו, תעריך את איפה שאנחנו נמצאים", אמרתי לו, "כה פעמים עוד ייצא לי ללכת עם הצעיף הזה?".