$(document).ready(function () { setTimeout(function () { $('#Haim_L').remove(); }, 2500); // Remove the element after 3000 milliseconds (3 seconds), you can adjust this value as needed });
הצטרפו אלינו
ברשתות החברתיות:

אירוע לב

אלעד ונעה הגיעו כזוג לחתונה אך במקום לשמוח, מפגש עם אורחת איים להרוס הכל. פינאלה, חלק א'

עידן עמיאל  26.11.10 - 18:30
הסוף מתקרב. מה יהיה?
הסוף מתקרב. מה יהיה?

אני לא יודע לכמה מביניכם יצא לעשות בגרות מורחבת בביולוגיה אבל חלק מהעסק הזה  - 20%, אם אני זוכר נכון – נשען על פרויקט משעשע שנקרא 'ביוטופ'. הביוטופ הוא ניסיון כושל ככל הניסיונות של מערכת החינוך להפוך ילדים בני 17 לחוקרי טבע על ידי חשיפתם אל הקסם והפוטנציאל האינסופי שטמון בשלולית כזו או אחרת באזור המרכז. במשך שנה שלמה אתה אמור לחקור את אותה שלולית יחד עם שניים מחבריך ובסופו של דבר להגיש מסקנות אשר ללא ספק יצעידו את המדע בציון שנות אור קדימה. גם אני עשיתי ביוטופ בגיל 17 ואותי הוא דווקא לימד שיעור מאוד מאוד חשוב – לא על הטבע או על חשיבות התהליך המדעי – אלא על עצמי. הסיפור הוא כזה: לצורך הביוטופ חברתי לשתי בנות נחמדות מהכיתה מתוך המחשבה שמטבע הדברים, הן ישאו ברוב הנטל ואכן כך היה. במשך כל השנה הן הקפידו לבוא לכל הפגישות, שקדו על ראשי הפרקים ועל עיצוב קלסר ההגשה בעוד שאני חיפשתי ומצאתי אנשים להציג בפניהם את התזה שלי לפיה כפיר אודי הוא המקבילה הישראלית של דניס ברגקאמפ.

פחות משעמם מביוטופ, יותר משעמם משיחה עם כפיר אודי. כל הפרקים

העניינים זרמו בצורה חלקה עד שבסוף השנה גיליתי שאותן שתי בנות החליטו, בצדק רב מבחינתן, להשמיט את שמי מקלסר ההגשה בטענה שלא נשאתי את משקלי בצוות. כך נשארתי, ערב מועד ההגשה, בלא פרויקט להגיש. בסופו של דבר הסוגיה נפתרה בהתערבות המורה לביולוגיה. שמי נרשם גם נרשם ואפילו את הבוחן בעל פה צלחתי, אם כי רק בציון 70 שהוא ודאית הנמוך ביותר בתולדות הביוטופים לדורותיהם. הפרנציפ הוא שבמשך אחר צהריים אחד שאני זוכר היטב עד היום אכלתי סרטים מטורפים מהסיפור הזה. בעיניי רוחי כבר הצטייר תרשים זרימה ברור מאוד: אין ביוטופ->אין בגרות בביולוגיה->אין בגרות בכלל->אלעד מבלה את שארית חייו ככורה פחם. דבילי, אני יודע, אבל באותן שעות זה נראה בלתי נמנע לחלוטין ולכן מאז, בכל פעם אני שאני אוכל סרטים על משהו, אני מזכיר לעצמי את מקרה הביוטופ ומיד נזכר גם בעובדה שבכל פעם שאכלתי סרטים על משהו, אותו משהו נראה לי דבילי וחסר משמעות להחריד כמה ימים/שבועות/גג חודשים לאחר מכן.

בסיוע המבט המפוכח הזה התגברתי גם על החרדות שנטע בי אמיר לגבי הקשר עם נעה. מה שיהיה יהיה ובכל מקרה, אני לא אחד מאותם אנשים שיכול להשתנות בצורה כל כך יסודית בלי איזשהו מאורע מכונן. בלי שום קשר, החרדות פינו מקומם לציפייה גדולה כאשר קיבלתי החלטה לבקש מנעה להצטרף אליי לחתונה של חבר טוב שנפלה, בצירוף מקרים שכזה, על המשחק של הפועל עם בנפיקה בבלומפילד. אני יודע שזה עוד שלב מוקדם מדי במערכת היחסים שלנו לאקט הסמלי של הופעה יחד בחתונות אבל זו הפשרה שדרשתי מעצמי אחרי שנמנעתי מלהזמין צימר בצפון כדי לחגוג את השבוע השלישי שלנו ביחד. האמת היא שאם נעה חשה לא בנוח בקשר לנושא, היא הסתירה זאת היטב וכך התייצבנו בערב המיועד באולם המיועד. היא לבשה שמלה ואני לבשתי חיוך שלא מבייש את זה שהיה מרוח לי על הפנים בשבוע שאחרי הזכייה בדאבל. אתם חייבים לנסות את זה יום אחד. ההשתאות המרוכזת של 50-60 האנשים שהצגתי אותה בפניהם כחברה שלי זה משהו שיכול להספיק גם לשבוע של צום בתנאי מדבר. אפילו הובלתי אותנו בכוונה לשולחן הלא נכון כדי שנצטרך לעבור דרך כל האולם ואשתו עד שנגיע למקום שלנו.

כמה דקות אחרי שהתיישבנו תפסתי את אחד המלצרים ושאלתי אותו איפה יש טלוויזיה כדי שאוכל להתעדכן בנעשה במשחק. הוא שאל למה אין לי טלפון דור 3 והשבתי שבגלל שסבא שלו ברח לארה"ב מיד אחרי ליל הבדולח (לא באמת אבל זו אחלה תשובה). אחר כך הוא הפנה אותי למשרדים שהכניסה אליהם נמצאת קצת אחרי השירותים. מצאתי את הטלוויזיה, היה 0:0. ישב שם איזה מישהו וצפה במשחק. אחרי שיחה קצרה התברר שגם הוא (שמו ארז, לצורך העניין) אוהד הפועל ונגזר עליו לעבוד אז הוא נמלט למשרד מדי פעם כדי לראות מה העניינים. לא היה לי נעים לייבש את נעה אז השבעתי אותו שימצא אותי אם יהיה משהו וחזרתי לאולם. בדיוק כשעברתי ליד השירותים קיבלתי SMS מחבר במגרש ("עזוב, אנחנו אוכלים 3. היו להם כבר איזה 10 קרנות") ולא שמתי לב לדמות שיצאה משירותי הנשים. "אויש, אני ממש מצט..." הרמתי את העיניים לפני שסיימתי את המשפט ולכן הוא נקטע. זו היתה קרן (פרק 4, למי ששכח). האמת? אין לי מושג מה היא עשתה שם. זה מה שקורה שמזמינים 450 איש. בכל מקרה, המבט שלה שידר שילוב די מוצלח בין תיעוב למבוכה. המבט שלי, כך אני משער, שידר שילוב די מוצלח בין מבוכה למבוכה.

סיננתי "היי..." חלוש. בדיעבד, זו היתה טעות כי אני די בטוח שהיא התכוונה להימלט חזרה לאולם בלי להגיד כלום אבל לא הותרתי לה ברירה. "אתה יודע, כבר היו בחורים שזיינו אותי ולא התקשרו אחר כך, אבל אף אחד לא זיין אותי, לא התקשר אליי ואחר כך עוד כתב על זה באינטרנט". כאן כבר הלב שלי היה בתחתונים. אתם חייבים להבין, כל הזמן הזה הנחתי שאף אחד לא קורא את השטויות האלה. זה עולה בימי שישי בערב, מי לעזאזל מסתכל באינטרנט בשעות האלה?! "בטח נעה גם כאן, לא? למרות שזה בטח לא השם שלה. לפחות לא קראת לה 'קרן' כאילו היא איזה פרחה מראשון". בלי לחכות לתגובה – לא שהיתה לי כזו – היא הסתובבה והלכה לכיוון האולם. עכשיו כבר באמת נלחצתי. היא עוד יכולה להגיד לנעה משהו.

חזרתי לאולם גם כן, וניסיתי לבדוק איפה קרן יושבת. למזלי, השולחן שלה היה די רחוק משלי אז החלטתי בינתיים לא לעשות כלום. רוב הסיכויים שהפאדיחה שבדבר תמנע ממנה להתקרב אל נעה או אליי, מה גם שכיניתי אותה חמודה וחיובית בפרק, היא לא תרצה להרוס את הרושם... התיישבתי ליד נעה בדיוק כשהתחילה המצגת שמספרת את סיפור אהבתו של הזוג הטרי, שבכלל לא דומה לכל סיפור שאתה רואה בכל מצגת בכל חתונה. ממתי נהיינו כאלה פריקים של פאוור פוינט? בכל מקרה, לצורך העניין כיבו את כל האורות באולם אז כשנפתחה הדלת לכיוון המשרדים, היה קל להבחין בארז יוצא ממנה ומנסה לאתר מישהו. לחשתי לנעה "בטח קיבלנו אחד" והרמתי יד כדי שהוא יוכל לזהות אותי. הוא זיגזג במיומנות מפתיעה בין הכיסאות, מקרוב כבר היה אפשר לראות את החיוך שלו ואז הוא הסתער עלי עם חיבוק וצעק/לחש "זהבי!".

מדהים איך ספורט זה הדבר היחיד שמקנה לגיטימיות לבנאדם שפגש אותך לפני 23 שניות לחבק אותך כאילו אתה מינימום אחיו התאום. השבעתי אותו שהוא לא עובד עליי לפני שהרשתי לעצמי לשמוח. הוא חזר למשרד ואני הסתובבתי לנעה ונישקתי אותה בדיוק כשהמצגת הסתיימה והאורות נדלקו. היא חייכה. גם כמה מהאנשים האחרים בשולחן. היה אפשר לשמוע רחשים באולם מעוד אנשים ששמעו את החדשות הטובות. אנשים שאלו אחד את השני כמה כמה, לרגע שכחו שהם בכלל אמורים לחגוג את אהבתם הפורחת של שני אנשים לצלילי דודו אהרון או תואם דודו אהרון הנוכחי שמככב באירועים האלה. גם אני שכחתי מהכול ולא האמנתי שאני מפספס את המשחק. האוכל הגיע וכולם פתחו במלאכת השבת הערך של הצ'ק. כל כמה שניות פזלתי לכיוון דלת המשרד, מדי פעם פזלתי לכיוון השולחן של קרן – היו המון פזילות באותן דקות. בסופו של דבר ארז הציץ וסימן לי שהסתיימה המחצית.

אחרי שכולם סיימו לאכול, מעגל החברים הראשון שבדרך כלל חש אחריות "להרים את האירוע" כבר התמקם על הרחבה והחל לפזז. אחריו הגיעו השאר והמסיבה יצאה רשמית לדרך. החתן הופיע נקי מהחליפה ויש להניח, מבושם חלקית. בשלב מסוים נעה רצתה שנרקוד. האמת? בשום זמן אחר לא הייתי מסכים לעזוב את הכסא אבל השמחה מהיתרון הזמני של הפועל והחשש מהאפשרות שהיא תרקוד לבד ותהפוך למטרה פוטנציאלית של כל מיני דבילים שבשלב זה עסקו בוודאי בלהגיד לחברים שלהם: "וואיי, אני שפוך מהייגר" גרמה לי לקום ולצעוד לרחבה בעקבותיה. הדבר האחרון שאתה רוצה לעשות בזמן שאתה רוקד זה לגרום לכך שישימו אליך לב כי אם שמים אליך לב, סימן שאתה רוקד ממש טוב או ממש רע והאופציה הראשונה לא רלוונטית אצלי, אז הצנעתי תנועות וברגע שזיהיתי את קרן במרחק מעורר דאגה הפכתי לסוג של בלם ודאגתי כל הזמן להיות בינה לבין נעה, שלא יהיו טעויות. בגלל כל זה, הזנחתי בשלב מסוים את המעקב שלי אחרי הדלת שממנה מגיח ארז ובגלל זה לא ראיתי אותו עד שהוא רכב על הגב שלי תוך כדי צעקות "שתיים! דה סילבה!".

כמה אנשים מסביב ראו את כל הסיפור הזה כצ'אנס ליצור מעגל קפיצות מהסוג שהיה מאוד פופולארי בבר מצוות של החברים בגיל 13 אבל עד ששמתי לב, כבר היה מאוחר מדי אז בלית ברירה, קפצתי גם. מה אפשר לעשות? השבעתי את ארז שהוא בא לקרוא לי כשיש תקציר וחזרתי לשולחן עם נעה. אין צורך לציין שמצב הרוח בעת הגשת המנות העיקריות היה מרומם. בסוף כבר לא התאפקתי ואמרתי לנעה שאני הולך לראות את הסוף במשרד. הצעתי לה להצטרף אבל - בעלת נימוסים אירופאיים שכמוה – היא טענה שזה לא יפה כלפיי הזוג הטרי שהיה עסוק כעת בסירקולציה בין השולחנות וסיוע למלצרים בתפקידם ("הכול בסדר? האוכל טוב?"). את הגול השני של זהבי כבר תפסתי בלייב וחגגתי עם ארז במשרד. עזבתי אותו אחרי שראיתי גם את השניים הראשונים ומיהרתי חזרה לאולם, מאושר מתמיד. האמת? אפילו קיוויתי שנעה תציע שנרקוד עוד פעם. כל זה נעלם בשניה שראיתי את קרן יושבת במקום שלי ומנהלת איתה שיחה ערה במיוחד. ברחתי חזרה למשרד לפני שיראו אותי כדי לחשוב על מה אני הולך לעשות עכשיו. התחלתי להריץ תסריטים בראש. כולם היו נוראים במיוחד. הפעם גם הביוטופ לא עזר. הפעם נראה שבאמת הגיע הסוף שלי.

*ניסינו להוציא ממנו את האינפורמציה, באמת, אבל הבנאדם בונקר. לא מגלה. לכן כל השאלות ייענו רק בפרק האחרון בעוד שבועיים.