פנים, ערב, סלון.
זה הסרט שאנו אוהדי ואוהדות הספורט חיים בו כבר שנה. מתווים, הבטחות, נאומים והכרזות, אבל אנחנו עדיין בבית. האמת נח, לא? אין בלאגן ביציעים, לא צריך מאבטחים ושיטור, אף אחד לא צועק לאף אחד להתפטר והכי חשוב: יש חניה על האצטדיון! VIP לכל דורש.
אבל הסרט הזה בשבילנו הוא סרט אימה מהזן המקריפ ביותר. סרט שבו אנו רואים איך עסקנים, פוליטיקאים ושרלטנים משתלטים לנו על האהבה, ממדרים אותנו, משפילים אותנו, שוכחים אותנו. אנחנו שסמלי הקבוצות שלנו מקועקעים לנו על העור ובעיקר על הלב, שנתנו כבר שבע נשמות בשביל המועדונים שלנו, מורחקים מהאהבה שלנו כמו מצורעים. מודרים מהיציע. מסביב כולם חוזרים, עוד פעימה ועוד פעימה והלב שלנו, שרק רוצה לפעום לפי הקצב של השירים מהיציע נשבר לרסיסים על הספה.
מה לא עשינו בשביל האהבה לקבוצה שלנו? אז לקבל שתי זריקות ולחזור ליציעים? קטן עלינו! הרי זה מה שמכרו לנו בתסריט המקורי לא? אז מסתבר שעשו כמה שינויים בדראפט הסופי ופתאום אנחנו בסרט 1,000. סיפורם של אלף מובחרים בלבד מתוך קהל של אלפים שיזכו לעודד את הקבוצה שלהם. למה? כי יותר מזה זה מסוכן. אבל מה שבאמת מסוכן, זה שאנחנו לבד. שנראה שלאף אחד לא באמת איכפת, שאף אחד לא באמת מתגעגע אלינו, שהספורט חומק לנו האוהדים בין האצבעות.
האם עושים הכל כדי להחזיר אותנו ליציע? (אלן שיבר)
במרץ 2001, בדיוק לפני 20 שנה, הגיע לארץ סרט אחד בכיכובו של מקולי קאלקין. נו זה על הילד שהמשפחה שלו שכחה אותו בבית ונסעה לחופשה בפאריס. מעבר לקשר הקלישאתי של שם הסרט למצב שלנו, שווה להביט שם על התובנה אליה מגיעה דמותו של קאלקין, קווין מקאליסטר במהלך הסרט. קווין מבין שאין שום בנאדם שיכול להציל אותו מהפורצים חוץ מהוא מעצמו, ויותר מזה, רק כאשר הוא מבין שעליו להתחבר מחדש לאני האמיתי שלו הוא מצליח להטמין מלכודות "ילדותיות" אך קטלניות לפורצים באחד מהסיקוונסים האגדיים בתולדות הקולנוע.
ומה הקשר אלינו? התובנה. גם אנחנו כאוהדים צריכים להתחבר מחדש לשורשים שלנו, לצעוק, לקרוע את הגרון, להתאגד ולדחוף יחד בכל הכוח את מה שאנחנו מאמינים בו, את האמונה שהספורט שייך לאוהדים! ובעיקר להבין שבמצב שנוצר אף אחד אחר לא יעשה את העבודה בשבילנו.
אני אוהד הפועל ירושלים, אין דבר שאני מתגעגע אליו יותר מאשר להתאחד עם החברים שלי ביציעי הארנה וטדי. אבל כרגע אנחנו צריכים להתאחד כולם. ושאני כותב כולם אני מתכוון כולם. אדומים, צהובים, כתומים, ירוקים וסגולים, רק יחד בצעקה אחת אדירה נוכל לגרום לכל העסקנים שקצת מבולבלים עכשיו להבין למי באמת שייך הספורט. אם נצליח, נוכל לחזור ולשנוא אחד את השני מהיציעים כמו שאנחנו אוהבים.
הגעגוע אין לו סוף. אוהדי ירושלים ביציע (דני מרון)
אני קורא לכל אוהד בכל ענף להביט בעיניים של קברניטי הקבוצה שלו ולשאול את עצמו אם הם באמת עושים כל מה שהם יכולים כדי שאנחנו נחזור ליציע? כי התחושה הכללית כרגע היא שאין מספיק כאלה שנותנים לאוהדים שלהם גב ויותר מידי כאלו שנותנים להם שם סכין, אפרופו סרטי אימה.
אז יאללה! כל הקהל להתעורר! עוד לא מאוחר לשנות את הסוף של הסרט הזה! לא מגיע לנו לסיים כגיבורים הטראגיים של המגפה הזאת, מגיע לנו סוף מתוק וקיטשי של סרט אמריקאי טוב! מגיע לנו שמישהו כבר יצעק "קאט" ונסיים כולנו בסצנת סיום בומבסטית ומרגשת של חוץ, ערב, יציע.
הכותב הינו אוהד הפועל ירושלים בכדורסל