(צילום מסך: מתוך הפרק ה-1 של הסדרה "האגרוף" ביס)
צפייה בסדרת הדוקו-ספורט, "האגרוף", הייתה כמו מסע בזמן בו אפשר היה להסתכל מבחוץ על תקופה אחרת. המרחק העצום בין הכדורסל הישראלי של ראשית שנות ה-90 והיום מרגיש גדול יותר מ-30 שנה. האגרוף לוקחת כל מכביסט חזרה לתקופה שבה היה מאוד ברור מהו מכביזם ומהם העקרונות שלפיהם חיה, נושמת ופועלת האימפריה בצהוב.
בעוד שהיום נראה על פניו שלעיתים מכבי ת"א מכוונת לאיזון תקציבי על פני הישגיות ושואפת למצוא כשרונות צעירים מתחת לראדר של הקבוצות הגדולות, משל הייתה גלבוע/גליל של היורוליג, מכבי של תחילת שנות ה-90 הייתה המועדון הדורסני, השאפתני והתחרותי עליו גדלנו וחונכנו אני ועוד דורות רבים של מכביסטים. אם היום הפסדים מתקבלים קצת יותר בהבנה והפסדי אליפויות בארץ לא מהווים סיום אוטומטי של ההתקשרות עם מאמן הקבוצה, התקופה אותה סוקרת האגרוף היא תקופה בה במכבי ת"א עבדו לפי ערך אחד בלבד - ערך המכביזם, לפיו הניצחון הוא לא הדבר הכי חשוב, ניצחון הוא הדבר היחידי.
האגרוף האמיתי הוא זה שחוטפים בבטן כשאחד משחקני הפועל מדבר על ההישג בעצם מתיחת הסדרה מול מכבי לחמישה משחקים, בזמן שהעונה מכבי אפילו לא מחזיקה במקום הראשון בטבלת הליגה הישראלית וסופרת כבר שלושה הפסדי דרבי רצופים.
הסקירה של האגרוף על ההיסטוריה של מכבי ת"א, בדגש על התקופה שהחלה בשנת 1969 עם כניסתו של שמעון מזרחי למועדון, צריכה למלא כל מכביסט בתחושה של גאווה. הנסיקה המרשימה תוך פחות מעשור מהקבוצה השנייה בארץ למועדון שזולל תארים ושם לעצמו כמטרה לכבוש את אירופה היא הישג שספק אם היה לו תקדים וככל הנראה לא ישוכפל שנית. תקופת ״הקבוצה של המדינה״, שהגיעה לקיצה בתחילת שנות ה-2000, היא תקופת הזוהר של המועדון הצהוב. תקופה בה כל המדינה עסקה בימי חמישי בלילה במסעותיה של מכבי באירופה. כך גם אני הגעתי לאהוד את מכבי כשסבי ז״ל הושיב אותי מול הטלוויזיה והסביר לי ש״זו הקבוצה שלנו״, למרות שבכלל היה אוהד הפועל חיפה בכדורגל.
מכבי הנוכחית. איזה הבדל (אלן שיבר)
אבל, כמו בכל סיפור, גם כאן יש שני צדדים. והצד השני במקרה של האגרוף הוא הצד האדום מעבר לכביש. תוך כמה דקות לתוך הסדרה, ניתן להבין די בבירור שיוצרי הסדרה, בין אם במודע או לא, מקדמים נראטיב לפיו הפועל ת"א נשדדה. מהשחקנים, המאמן, הבעלים וכמובן האוהדים נלקחה ההזדמנות ההיסטורית להפיל את הענק הצהוב ולסיים את שלטון היחיד של מכבי, בעקבות טעות שיפוט.
בעיני, כמכביסט, הנארטיב הזה, אותו מדגישים שחקנים אגדיים כמו שמעון אמסלם, תומר שטיינהאוור ועמוס פרישמן, מגוחך למדי ויחד עם זאת צפוי כמו השמש בבוקר. בשביל הפועל, שערוריית שיפוט לרעתם היא כמו תואר אירופאי למכבי - משהו לספר עליו לנכדים, לדבר עליו עם חברים כל החיים ולהזכיר תמיד שמא ישכחו שהוא התרחש. מספיק לראות את התגובות של שחקני, עסקני ואוהדי הפועל ת"א אחרי ההפסד שלהם העונה בגמר גביע המדינה, זמן רב אחרי שהמשחק כבר הסתיים כדי להבין את ההבדל ב-DNA שבין שני המועדונים.
בעוד ניתן לראות בבירור ששחקני הפועל ת"א עדיין חיים את הטראומה שחוו מאירועי 1992, במכבי המחשבה היא תמיד איך לנצח בפעם הבאה. כשפיני גרשון התלונן בסיום גמר היורוליג בשנת 2000 שמכבי שיחקה חמישה מול שמונה, המועדון לא התפרק לאיטו כדי להכין את הקרקע לסדרת דוקו-ספורט 30 שנה אחרי. במקום זאת, מכבי חזרה לעבודה ושנה לאחר מכן זכתה באליפות אירופה תוך כדי שהיא מנצחת בגמר את האלופה.
10 הדקות האחרונות של הסדרה מסכמות אותה בצורה הטובה ביותר. בדקות הסיום של הפרק השלישי ניתן לראות איך שחקני הפועל ת"א שבים ומדגישים את העוול האדיר שנעשה להם, בעוד אלה של מכבי כמו גיא גודס, מוטי דניאל ונדב הנפלד מפרטים את ה-DNA המכביסטי. מבחינת הפועל, הם לא הפסידו במשחק בגלל שהם לא תפקדו מקצועית, כמו שכבר קרה במשחק 2, אלא כל האוויר יצא להם בגלל החלטת שיפוט אחת. מהצד השני, הסבירו דניאל, גודס והנפלד מה זה אומר לחיות את האתוס שאתה מכבי ולכן אתה הכי טוב - אתה רוצה לקחת אליפות? תדע לקום מהקרשים, תרביץ בחזרה, תנצח במשחק.
הנפלד. מחובר ל-DNA המכביסטי
הפועל ת"א תישאר לעד עם התחושה שנלקחה מהם אליפות בגלל ההחלטה לא להרחיק את לבאן מרסר ממשחק מספר 5. בעוד שאת הטענה הזו לעולם לא יהיה ניתן להוכיח. אנחנו כן יודעים מה קרה בסיטואציה הכי קרובה לכך, 28 שנים לאחר אותו מקרה, בסדרת רבע הגמר של עונת 2019/20.
למשחק מספר 3 המכריע של אותה סדרה הגיעה הפועל ת"א בסיטואציה טובה בהרבה מאשר לסדרה של 1992. מכבי הייתה מפורקת מנטלית אחרי ביטול עונת היורוליג הטובה ביותר מאז הזכייה ב-2014, הפועל שלטה בסדרה וכמעט כתיקון ל-1992, סקוטי ווילבקין השחקן החשוב ביותר של מכבי הורחק ממשחק מספר 3. במקום שהפועל תנצל את המצב הזה כדי להשיג את סגירת המעגל שלה, היא, כרגיל, לא תפקדה לאורך כל המשחק. בעוד שבמכבי ידעה לנצל את המצב למוטיבציה, נחישות ותחושת אחריות של כל השחקנים לייצר עוד ניצחון שיזכיר שוב לכולם, ובעיקר לצד האדום – אנחנו מכבי, מי אתם בכלל?
הכותב הוא אוהד מכבי תל אביב, בעל מנוי לקבוצה מזה 25 שנים וחלק מהפאנל הקבוע של פודקאסט מכביפוד, פודקאסט האוהדים של מכבי תל אביב.
ככה זה נגמר ב-2020 (אלן שיבר)