נעלבו. ובצדק
עם הצד המעליב, אה? טור סיכום משחק 1 בגמר הפלייאוף (https://www.sport5.co.il/articles.aspx?FolderId=274&DocId=439870) התייחס לאופן שבו סטרה הקבוצה הפייבוריטית מיד אליהו הישן, ביד אליהו הישן, לזאת שקמה עליה באדום. זה לא היה קרוב. זה לא היה תחרותי. זה היה כל כולו מפגן עליונות בצהוב. ואם לא הספיק המשחק עצמו והחיים עצמם, הגיעו כל מיני דברים קטנים לפני ואחרי, מבית הספר הגבוה על שם מכבי תל אביב, אשר רק הוסיפו לתחושת ההשפלה.
ואז הגיע משחק מספר 2. על כל הדברים שאינם קשורים לכדורסל אתייחס בסוף הטור, ברשותכם. אבל גם הם, בגדול, פעלו לטובתה של הקבוצה המקומית. הם ייצרו/תמכו/גיבו את פרץ הרגשות אשר הרכיב רבע ראשון מהדהד ומושלם, כלומר מה שהרגיש מושלם, עד שהגיע הרבע הרביעי. ואז הגיע הרבע הרביעי. הפועל תל אביב לא (רק) התפוצצה או לא רק הפגינה עליונות על יריבתה העירונית. היא פירקה אותה. היא חיסלה אותה. היא השמידה אותה. היא גם סטרה לה עם הצד המעליב, וגם הוסיפה נגחה ונוגרה לקינוח. היא הציגה, ככל הנראה ולפחות עד ליום שלישי, את המשחק הגדול ביותר בהיסטוריה שלה. החדשה. הישנה.
אין יותר מועדונים
לקח למכבי תל אביב קצת זמן להתאושש מההדחה מול מונאקו. זה הורגש והומחש בסדרת רבע הגמר מול באר שבע, למשל. אבל מיד לאחר מכן, בשני המשחקים מול חולון ובפתיחת סדרת הגמר, זה הרגיש שוב כמו ריקודים. זה הרגיש שמכבי משחקת התקפה על אוטומט. שמכבי רוקדת. ורוב רובו של הריקוד האוטומטי מורכב ממשחק הפיק אנד רול שלה. של קטש. או ליתר דיוק, מהמשחק שלאחר הפיק אנד רול. כלומר מקבלת ההחלטה של הגבוה שחוסם (בטח אם הוא ג'ייק כהן), ואז שילוב המסירה פנימה, או החוצה, או פנימה והחוצה. ופנימה. ושלשות. וטרחות. וכו' וגו' ודו'.
וגם הפועל תל אביב, כאמור, הרגישה לחלוטין אובדת עצות מול השטף המהוקצע הזה, שהרגיש כאילו קואץ' קטש מפעיל קבוצת פלייסטיישן. ואז הגיע משחק מספר 2. וקבע שאין יותר ריקודים. ואין יותר מועדונים. מול הקו הקדמי שהפך פותח, זה של ז'ק כהן ופויתרס, הציג קואץ' פרנקו כמה התאמות. בגדול, לפני חילופים הגנתיים וכו', קיבלנו גם התאמה הגנתית אחרת. תומר גינת על קולסון. ג'ורדן מקריי על כהן. וזה גרם לצהובים לחשוב. וזה גרם גם למהלכים שלא באמת אמורים לקרות מבחינתה.
למשל כאן. החוסם בפיק אנד רול הוא לא כהן, אלא פויתרס. ופויתרס, גם בימים טובים יותר, הוא לא האיש למשימה הזאת. אז הנה, פיק אנד רול בולדווין ופויתרס. ומעבר לטיפול ההגנתי של טימור ואונוואקו, מקריי הוא זה שמזנק לעברו של פויתרס ומגדיל בכך עוד יותר את דרגת הקושי במסירה. איבוד.
אבל לא רק על ענייני מאצ'אפ רציתי לדבר איתכם, אלא גם על עזרות הגנתיות. במסגרת הציוותים ההגנתיים ההתחלתיים, בר טימור הוא זה שעל בולדווין. בר טימור, ההוא שקיבל סוג של הפסקת חשמל במשחק הראשון. ההוא שחשבון הטוויטר הרשמי של היריבה הצהובה מצא לנכון ללעוג לו. ההוא שהגיע למשחק 2 עם מבט מזוגג ומוטרף בעיניים. הקיצר, אמנם טימור שומר על האיש הכי מסוכן בצהוב, אבל הוא גם זה שנדרש לשבש את השטף ההתקפי.
נדגים. פיק אנד רול גבוה לורנזו בראון את פויתרס. טימור, שמופקד כאמור על בולדווין, נמצא בפינה. אבל כשהכדור בדרך, הוא נוטש את העמדה כדי לשבש את פויתרס. ומשבש. ואונוואקו אוסף.
עוד דוגמא. אחרי שנשבר לקטש והוא החליף את כל הקו הקדמי שלו (כלומר ז'ק ופויתרס אאוט, מרטין וסורקין אין), מכבי הולכת כאן לפיק אנד רול עם סורקין. טימור, שוב, בפינה הרחוקה. ושימו לב בבקשה כיצד טימור גונב עד אזור העונשין כדי לאסוף את סורקין. ואז חוזר למקומו בפינה. ואז נמצא שם גינת, כדי להרוויח מהכדרור נטול השליטה של סורקין.
אז מה היה לנו עד כה? היה לנו מאמן ששינה. היו לו שחקנים שביצעו את השינויים כמו שצריך. וביחד, הכניסו וואחד מקל בגלגלי ההתקפה של קטש. לפחות ברבע הראשון, רבע מושלם של 36-17.
השריף
והיה עוד משהו שקרה ברבע הראשון. משהו שקוראים לו ג'ורדן מקריי. מכבי סיימה את 10 הדקות הראשונות שלה עם 17 נקודות. גם מקריי. הוא סגר מתפרצות. הוא קלע מבחוץ. הוא העניש מבפנים. והוא שמר. לאורך מרבית העונה הזאת, מקריי היה חלק מהבעיה. לא בגלל הכשרון, כי זה לא חסר ולא חסר מעולם. לא בגלל היכולת. כן בגלל שדברים שעברו דרכו הרגישו לעיתים לא מסונכרנים. כשהפועל תל אביב חיפשה זהות התקפית, בטח ובטח כשהבינה שהזהות הזאת עוברת פנימה, דרך אחד המכונה הצ'יף, נראה היה שהרכבת הזאת נעצרת בתחנה של מקריי.
אבל ג'ורדן מקריי הוא חתכת שחקן. שיודע לעשות דברים ברמה גבוהה בשני צידי המגרש. הגנתית, הוא יכול לשמור כמעט הכל וכמעט את כולם. בסדרה מול ירושלים הוא היה זה שישב ולחץ על הספידי סמיתים של העולם. במשחק מספר 1 הוא טיפל לא אחת, או לפחות ניסה, בצמד BB של מכבי. והפעם, בתחילתו של משחק 2 וכאמור, הוא היה זה שנשלח כדי לפתור את בעיית ז'ק כהן. אה, ויש גם את ההתקפה. ורגע לפני שאני מעיף לעברכם גיף ראשון, אני מציע שתעצמו לרגע עיניים ותנסו לחשוב מה מזכיר לכם הקטע הבא. או ליתר דיוק, איזו אגדה אדומה מזכיר לכם המהלך הספציפי הזה.
קחו את זה בבקשה. מקריי מקבל כאן כדור מול בולדווין, ודאי שחקן ההגנה הכי טוב שיש לצהובים להציע. וקודם כל, שולט בסיטואציה ברמה הפיזית. ולא ממהר. ושולט בגוף שלו. ואחרי שמחטיא, מזנק, משתלט ומסיים. ולי, ברגע שהסתיים המהלך הזה, זה עשה דה ז'ה וו לאחד דיוויד ת'רדקיל. האגדי. המפחיד. המאיים. השריף. לא בדיוק אותה העמדה. לא אותו סט יכולות. אבל כן, יש שם משהו שמזכיר.
אה, והיו דאנקים. גם הם, יש לומר, שריפיים לגמרי. הנה כאן מקבל מקריי כשומר את קולסון. וחולף על פניו על יד ולצד שמאל. מרטין? הוא בכלל עם הגב למהלך. וסורקין, שהוא איש נחמד, מתנדב להיות זה שנכנס לפוסטר. יא וולי.
לקחת לבולדווין
אז היה לנו פירוק של ההתקפה הצהובה, במיוחד ברבע הראשון. והיה לנו את מקריי שפירק את ההגנה הצהובה, במיוחד ברבע הראשון. בהערת אגב, כדאי לשים לב שמקריי בולט התקפית בחלק הראשון של המשחק, בשני המשחקים הראשונים של הסדרה. כשבאים לנתח את הטרחה שהנחיתה ההגנה של פרנקו להתקפה של קטש, לא מספיק להתייחס רק לטיפול בגבוהים שמתגלגלים אחרי הפיק אנד רול. הכל מתחיל באלו שמכדררים. לורנזו בראון, ולא בפעם הראשונה העונה, ראה שיש מכות ומבין שתי האופציות האפשריות, בחר ב FLIGHT. בחר בלברוח.
ווייד בולדווין הרביעי הוא לא אחד שבורח. הוא אחד שנלחם. ומבין השניים, הוא היחידי שעשה פה ושם דברים על הפרקט. אבל עם כל הכבוד ל-3 השלשות שקלע, הפועל תל אביב הצליחה לקחת לו את הנשק שעושה נזק. בכדורסל העדכני הזריקה מחצי מרחק היא כמעט ונטולת חשיבות, כך כולם יודעים. ו 2<3, יודעים גם מעבר לים. אבל, יש כאן אבל. החריג היחידי בתוך המשוואה האמפירית הזאת נוגע לכוכבים, כלומר למעטים שאינם שחקנים משלימים. לאלו, ורק לאלו, יש עדיין את הפריווילגיה לעשות דברים עם כדרור גם בתפר שבין הקשת ובין הצבע. על כך, נראה לי, עוד נלהג בהרחבה בהזדמנות קרובה. הקיצר, בולדווין הוא קודם כל שחקן של אמצע. ואתמול הוא סיים עם 1/8 בזריקות ל-2 נקודות. וזה, ולו זה, משקף נצחון הגנתי גדול של האדומים.
היידה. נדגים. סוף רבע ראשון. מקריי מופקד על בולדווין. ולא באמת שומר הפעם, אלא עושה את המוב ההגנתי על שם מיקי ברקוביץ', כלומר משהו בכאילו תוך נסיון לחטוף. אבל אז מתכווצים כולם, אז לגג(י) של זלי, בדרך לנקודות א-לה מ.י.ק.י בצד השני.
כאן הדוגמא מרשימה יותר. מנפורד על בולדווין. אבל ממש על בולדווין. עד לסוף המהלך. עד שהוא מאתגר ומקשה על הזריקה. הצגה.
הקו האחורי של מכבי תל אביב, לדעת לא מעטים, כלומר ברמת BB, היה האיכותי ביותר ביבשת הישנה לאורך תקופה לא קצרה. אבל הלו, פה זה לא אירופה. וקו אחורי אדיר יש גם לאדומים. מנפורד, רק בגלל שלא נעים לי לחצות את ה 2,000 מילה, נכנס ברמת הגיפים הפעם רק הגנתית, אבל הציג לראווה משחק התקפה שלא שוכחים. כולל פלוס מינוס מפלצתי של 37 (בפחות מ-20 דקות משחק!).
כולל שתי שלשות שעשו סוף לכל מחשבה על קאמבק. כולל 6/8 לשלוש, כחלק מהתפוצצות מופרעת של הפועל תל אביב, קבוצת שלשות מינימליסטית, שסיימה עם 15/28. אני חוזר. 15/28. על מקריי כבר דיברנו. בר טימור לא הבריק אבל היה שם, בשני הצדדים. ועוד לא דיברנו על ג'קובן בראון. 9 אסיסטים היו לו אתמול, אחד יותר מאשר במשחק 1. וברור לכו-לם, כולל ובמיוחד למכבי תל אביב, שבסטנרדטים שלו, הוא עוד לא הגיע לסדרה. שפתאום, ברמת כוח האש ההתקפי האדום, הנזק יכול להגיע גם מזה, גם מזה, גם מזה – וגם מג'ייקובן. נראה לי שיהיה מעניין ביום שלישי.
(אלן שיבר)
3 נקודות לסיום
1. זמן החלטות והחלפות – קטש הלך עם ג'רל מרטין בשני המשחקים הראשונים של הסדרה. וקיבל ממנו שני משחקים שנעים בין בינוני ומטה לחלש להחריד. ואגב, ההחלטה של המאמן, בעיצומו של הרבע השלישי, לרדת מהרכב סמולבול (קולסון ב-4) שעשה סימני חיים ולעבור להרכב ביגבול (עם מרטין ב-3), הייתה מסוג ההחלטות שרק קטש מבין. ולעיתים הוא ממש ממש מבין. ולעיתים זה נראה כמו פחות. ועכשיו, בטח ובטח עם מה שקורה בקו האחורי של האדומים, עם מה שקורה עם הקו האחורי של הצהובים, זה מרגיש כמו זמן היליארד. רגע, ומה לגבי פויתרס? אם ניבו כשיר ובריא, האם גם במצבו הנוכחי והחלוד יצליח לתרום פחות מפויתרס? לא בטוח. לא בטוח בכלל. יש כאן החלטה, והחלטה שצריכים לקחת.
2. ריבאונד הגנה זה חבר – בין היתר, שלטה מכבי תל אביב במשחק הראשון כששלטה בקרשים. כשלקחה 16 ריבאונדים בהתקפה על הפרצוף של הפועל תל אביב. אתמול זה כבר לא היה. ממש לא. האדומים ניצחו 9:13 בקטגוריית ריב' ההתקפה. וניצחו 31:43 בקטגוריה הכללית כולה. כולל אונוואקו, כולל הורד (שלו חלק הגנתי גדול מאוד בהצלחה של הקבוצה שלו). כולל בר טימור ובראון (5 ריב' הגנה כ"א). כולל תומר גינת. כולל עידן זלמנסון. אבא זלי (הלו, מזל טוב) אמנם קלע קצת במשחק הראשון, אבל היה די שטיח בכל מה שקשור לדברים של צבע וריבאונד. אתמול הוא כבר היה נינג'ה. זלי היה אדיר בהתקפה, טוב בהגנה, דומיננטי בקרשים (3 ריב' בהתקפה), ועל הדרך, באהלן אהלן, סגר משחק עם פלוס מינוס של 35 נקודות (ב-12 דקות!), שני רק למנפורד!
3. איכס – טוב, עכשיו לדברים שמבחוץ. מכבי תל אביב, ואת זה ידענו עוד לפני המשחק הראשון ותוך כדי סאגת הכרטיסים, צדקה בחלק משמעותי מהטיעונים שלה, וטעתה ביגטיים בהתנהלות שלה. במקום להביך את עצמה במהלך בריוני, נטול סיכוי והגיון, צריכה הייתה למקד טענותיה ולחציה בכיוון המינהלת ובית הדין של איגוד הכדורסל. להכין את הקרקע, מבחינתה, בדיוק למה שקרה אתמול בדרייב אין. לייצר מצב, מבחינתה, שבו יש לגיטימציה לפוצץ משחק כשהתנאים לא מאפשרים לשחק. אבל היא, כדרכה, לא הפסידה הזדמנות להפסיד הזדמנות.
ולא עליה אני רוצה לדבר הפעם, ברשותכם. מי שאמונה על האבטחה ושמירת החוק, בפעם האחרונה שבדקתי, היא משטרת ישראל. זה התפקיד שלה. וכאשר יש פורעי חוק באולם כדורסל, למשטרת ישראל יש את הכלים לטפל בהם. המון דברים נזרקו מהיציעים אתמול, ולא רק אתמול. כל השלכה שכזאת, על פי מיטב ידיעתי, היא עבירה פלילית לכאורית. וכל משליך שכזה, בין אם פגע ובין אם לאו, בין אם צהוב ובין אם אדום, הוא עבריין לכאורה. וכל אחד כזה צריך להיעצר לבלות את הלילה באבו כביר. זהו. כמה מעצרים כאלו, ואנחנו בסרט אחר לגמרי. יש כוחות שיטור. יש מצלמות. יש את כל מה שצריך כדי לעשות את הפעולות הבסיסיות ביותר שמשטרה צריכה לבצע. ואני לא מצליח להבין למה זה לא קורה. למה, לעזאזל, זה לא קורה?
רגע, זה בצד של המשטרה. מעבר למשטרה, יש גם את המועדונים. על פי מיטב ידיעתי, יש מועדונים במדינת ישראל שנוקטים בהליכים שונים נגד אוהדים שעושים לה ולאחרים נזק. זה קרה בכדורגל. אם אני לא טועה, זה קרה אפילו בכדורסל, אצל הצהובים, בעונה שעברה. וזה צריך לקרות גם במכבי וגם בהפועל תל אביב. כו-לם יודעים, או אמורים לדעת, מי השליך אתמול חפצים לפרקט. מי פגע בג'ייק כהן, מי פגע ברופא של הפועל תל אביב, מי פגע בארוסתו של דיברתולומיאו, מי זרק והפעם לא פגע. אדומים וצהובים. צהובים ואדומים. כל אוהד כזה, בלי קשר למשטרה, לא יכול להגיע יותר למשחקי כדורסל. וזה על הבוסים האדומים. וזה על הבוסים הצהובים. כל החלטה של ועדת משמעת, בהמשך לאירועי המשחק והמשחקים האחרונים, צריכה להתבסס גם על פעולות אקטיביות שנעשו על ידי המועדונים כדי להרחיק מעליהם אוהדים שמחרבים כאן את המשחק.
רגע. ועוד כמה מילים. מזמן כבר השלמנו, מסתבר, עם שירי שואה, שירי חיזבאללה וכן הלאה. אני, באופן אישי, בעד שנאות בספורט. ואין לי בעיה מיוחדת, לצורך העניין, עם קללות, גידופים וכל הדרעק הזה. וכן, אני מכיר היטב את שירי אצילי וטועמה, כמו שהכרתי היטב את השיר ההוא על שמעון אמסלם. וכן, יכול להיות שהחיבה שלי לרגב פנאן גורמת לי להיות סובייקטיבי ולא מספיק מאוזן בעניין הזה. מתנצל מראש. ועדיין, מה שקורה עם רגב פנאן במשחקי הדרבי בכלל ובדרייב אין בפרט זה חתיכת גועל נפש בלתי נסבל. אני לא אומר שאסור. אני רק אומר שהנהלת הפועל תל אביב, וזאת הבחירה שלה, יכולה לבוא, ממקום של עוצמה, ולהגיד שדי כבר. וכן, ראיתי אתמול את רמי כהן מתייצב ומסוכך בגופו על רגב פנאן. סחטיין. אבל אני חושב שהוא יכול, למרות שהוא לא חייב, לעשות יותר. לא בגלל שהוא בעד. לא בגלל שמכבי מתנהגת אחרת (היא לא). בגלל שזה הדבר הנכון לעשות.
נקודה אחרונה, בעניין מינהלת הליגה. בסדר, ציפיות מכם כבר מזמן אין. בטח שלא מהתקנון שלכם. אבל אם אמרתם, הצהרתם והתחייבתם שהתנהגות חמורה תגרור ענישה חריפה, בעניין האבוקות, בעניין האלימות, בעניין מה שבא לכם, אז אתם מצופים לעמוד מאחורי המילים שלכם. בעצם, עזבו. אין לנו יותר שום ציפיות מכם. 'סחה.