הנבל האהוב: המורכבות שמייצג גיא פניני

בחודש מאי, גיא פניני ירד בפעם האחרונה ממגרש הכדורסל. היום (שני), במסיבת העיתונאים, הוא הפך רשמית לשחקן העבר גיא פניני. אולי גם מאמן העתיד. אבל אם תסתכלו היטב בהילה שמלווה אותו, ואת פניני תמיד מלווה הילה, לעיתים בייגלה של מלאך, לעיתים שד רשע שלוחש לו על האוזן, תזהו שירד איתו מהמגרש גם תמהיל לא נראה, המורכבות האנושית שמטששטת גבולות והופכת דמויות חד מימדיות לעגולות. כי המורכבות הזו שפניני מייצר מסרבת להגדיר מישהו כטוב מוחלט או רע מוחלט. יש איש, יש חיים, יש מגרש וכדור ויריבה, ועכשיו צריך להתמודד. ועל כן פניני הצליח לעצב את הקריירה שלו בגאונות תסריטאית, בה הוא הנבל האהוב. אם תרצו טוני סופרנו, ראש מאפיה אכזרי ודכאוני שהצופה רוצה בהצלחתו, או וולטר ווייט, מורה לכימיה עם סרטן סופני שמייצר וסוחר בסמים קשים. הראש אומר אלה נבלים, הלב אומר הלוואי ויצליחו. אין שחור, אין לבן. יש חיים והם מורכבים.

אז לפני שמסכמים את גיא פניני השחקן, ושחקן-שחקן היה פניני, חייבים לסכם את פניני האדם. והאדם פניני פעם לוחש דברי שטנה נוראיים ליהונתן שולדברנד, מעורר עליו מדינה שלמה, מכנים אותו קפטן טראש, ראש חוג הסרטן, מויש׳ה אופניק שחי בפה ג׳ורה שלו, ופעם מנסה לשמור על שפיות בחדר ההלבשה של חולון וחוטף אגרוף מגלן רייס ג׳וניור, כי תמיד יש נבל גדול יותר. ורייס מוחזר לקבוצה כדי לזכות באליפות ופניני משלים עם זה בסלחנות נוצרית. ופעם פניני הוא גיבור ירושלמי שמביא גביעים ברצף, ופעם נבל תל אביבי שזנח את הירושלמים לאנחות. פעם שחקן גמור שלא נשאר אף פעם לזרוק אחרי אימון וכבר בחימום חושב על האפשרויות וההסתברויות במשחק הפוקר הבא, ופעם הוא העובדת הסוציאלית ששומרת על השפיות של סופו שחורציאניטיס, מאכילה אותו בכדורים בפוסט ועושה אותו שמח.

פעם הוא שחקן בסוף הרוטציה שתוהה לאיזה בר יוצאים היום, ופעם נכנס להציל את משרתו של דייויד בלאט בפיגור 15 מול אילת כדי להתחיל מסע שייגמר בצמד המילים ״אלוף אירופה״. כן, פניני תמיד יהיה ״אלוף אירופה״. והמורכבות הזו, של גאון כדורסל שאי אפשר לסבול, אבל כמה טוב שהוא בקבוצה שלך, או הלוואי והיה בקבוצה שלך, הביאה אל פתחו אהבה גדולה ושנאה גדולה עוד יותר. והשנאה הזו, בהפוך על הפוך, היא סוג של אישור, תו תקן, לכמה היה משמעותי. לכמה גדול היה החותם שהשאיר, לאיך הפך לדמות שאי אפשר להתעלם ממנה, ואיך כל רגע אדיר ומתוק שהעניק לאוהביו, בצהוב אדום או סגול, היה גם רגע של כאב לשונאיו, בצהוב אדום או סגול. כי כל כאב משולב בקצת עונג. וזה גיא פניני. האיש שיצר שיוויון בין כמה שאהבו לאהוב אותו לכמה שאהבו לשנוא אותו.

את פניני השחקן קל לסכם. אינטליגנציה על חשבון אתלטיות, קליעה על חשבון פיזיות, אקסטרה פאס על חשבון מהירות, קבלת החלטות על חשבון היילייטס. ומעל לכל, קילינג אינטסטיקנט. הדקירה שתהרוג, נשיקת המוות ליריבה בצורת שלשה, מסירה, או כל פעולה אחרת שתגרום למאמן שלו לרייר עליו. עם פריחת היכולת האישית במשחק של היום, והדגש על היכולת של שחקנים לייצר, לא בטוח שמאמנים היו שמים לב על גיא פניני הצעיר היום. אבל פניני הצעיר היה מצליח לגרום למי שצריך לשים לב אליו. כי הוא אולי לא מייצר באחד על אחד אבל הוא מייצר נצחונות. סם שמאמנים ומנהלים מכורים אליו.

כי מאמנים חפצי חיים יודעים שחדות המחשבה גוברת על כבדות הרגליים. והעדויות של המאמנים שפניני עבר אצלם הם העדויות האותנטיות ביותר להשפעה שלו על הקבוצה. פניני יסדר, פניני יטפל, יש לנו את פניני לרגעים האלה, למעמדים האלה. דווקא ההתרסקות שלו בסיפור שולדברנד, אירוע שאמנם לא הפך אותו לאמא תרזה, אבל בוודאי הפך אותו לצנוע יותר, מודע יותר לשדים שלו, כשזיהה איזה נזק הוא מסוגל לעשות לעצמו, הפך אותו לשחקן כדורסל מזוקק יותר, מדויק יותר, שהצליח לבטא את היכולות המוגבלות שלו בצורה שתהפוך אותו לחסר תחליף. כל משבר הוא הזדמנות, בטח אם אתה הופך ברגע לאויב הציבור מספר אחד.

אז פניני עוזב את המשחק, תכף בן 40, ומשאיר אותנו עם פלקטים מחוללי קלישאות ונטולי פרובוקציות. הוא עובר לקווים, לחליפה, עניבה, לישיבות צוות, וידאו, אנליטיקס. והכל אצלו בראש כבר זז, עובד, מנתח. ומכביסט, כזה של פעם. והאוזניים עליהם ילחש מעכשיו יהיו של עודד קטש. חתול הרחוב, חיית המשחק הנדירה, שיאן המשחקים, הווינר המוכתם, עומד בפתח היכל התהילה, פתחו לו את השער.