כמה מקומם וכמה ראוי שבאותו יום מאבדות שתי נבחרות ישראל כל סיכוי מעשי להעפיל לשלב חשוב בטורניר גדול. פעם דיברנו על הגרוש שחסר לנו ללירה, והיום נדמה כי אנחנו מגיעים בלי ארנק ומחפשים בילוי בחינם. כמו מהות הישראליוּת שלנו – מדברים הרבה ועושים מעט. הכתובות היו מזמן על הקיר, אלא שהעדפנו להשתיק את המבקרים כי היה עוד צ'אנס, נותרה עוד תקווה ובים החרא המציף אותנו מכל עבר בחיי היומיום אנחנו הרי משתוקקים למעט אופטימיות. לרגע גדול. לנס. בעצם, הבעיה היא אנחנו.
כתבות נוספות, פרשנויות, בלוגים וטורי גולשים - הכל באיזור הצבע שלנו
אנחנו זה לא רק נבחרת ישראל שמגיעה לרגע עליו היא מדברת חודשים, מתכוננת שנים ובועטת בדלי במקום לשער של סיפאקיס המשועמם. זו לא רק נבחרת הכדורסל, שביישה מול גרמניה ונראתה כמו חבורת שחקנים חסרי רצון להיות שם, ניסתה לחמש דקות להראות אכפתיות מול צרפת ונגד סרביה התעלתה על עצמה ובחוסר אחריות וחוכמה שמטה פיגור 12 ואת הסיכוי היחיד שנותר לה להשמיע קול. נכון, המאמנים הזרים שמגיעים ארצה אינם מהשורה הראשונה, והטובים שבמקומיים (בלאט, גרשון) ראו את הנולד ולא הכניסו עצמם למיטה שחולה כבר מהסיב הראשון במזרן. הבעיה היא שורשית ועמוקה יותר. כי האורווה והפחים אלה לא רק כינויי מגרשים בשכונת הספורט שלנו, אלה אנחנו.
אנחנו. הודאה עצמית או כשלון שלך עצמך הוא הדבר שהכי קשה לדבר עליו, אבל הדבר חייב להיזעק מגרוננו. לצעוק 'אנחנו אשמים' חזק כזה, כי באמת שנמאס. להעצים שחקנים שלא מסוגלים להגביה כדור מדויק אחד או לא לאבד כדור גורלי שיוביל לקריסתנו. להכתיר נסיכים חסרי עמוד שדרה שמול סל ריק בהתקפה מתפרצת, הרגע השלו והבטוח ביותר עבור שחקן כדורסל, מחטיאים ליי אפ שאפילו כותב שורות אלה היה קולע. אנחנו אלה שהופכים אותם, את תרבותם הלא ספורטיבית ואת כשרונם נטול היסודות ועמוס האילתורים למשיחים. סוגדים להם ומחנכים את הדור הבא לתמוך בהם. באפסיות.
לשחק באירופה זו לא חוכמה גדולה, ולא משנה באיזו ליגה, כי הפוליטיקה הישראלית תמיד תהיה בטופ, מקושרת ונדבקת ותסדר מקום בסגל של איקס בליגת וויי, ולהיפך. אתה רק צריך סוכן טוב, והסתדרת. שדרגת את מעמדך ובמרבית המקרים שלא בצדק. אבל כשיש ציפיות ומשחקים למען הדגל, הישגים אין. אמת, רמתנו נמוכה ואנחנו לוקים. בכדורגל זו החשיבה והיצירתיות, בכדורסל כבר שנים אין שחקנים ראויים של ממש, למעט אולי עומרי כספי שגם איתו עלינו בשיניים לאליפות אירופה מול נבחרות שמעליבות את הענף. מעל לכל, בולט מכנה משותף אחד: הפחד. הפחד הזה שגורם לנבחרת ישראל שחייבת ניצחון לעלות ל-90 הדקות הקריטיות ביותר שלה עם חלוץ בודד. ולנבחרת הכדורסל להחליף רכז פותח, להלן בעל הבית והמנהל בפועל על הפרקט, מדי משחק ולא לתת לזה שרץ חודשים בתפקיד את המושכות. פחד זה לא לשנות, אלא ליהנות מהקבעון הרגעי שאתה עוד בתמונה. זה לחשב ולחשוב יותר מדי ובצורה שגויה במקום להשליך את יהבך על מטרה אחת - הניצחון.
היכן הניצוץ? איפה המלחמה? הרעב להביא סוף סוף הישג ספורטיבי בענף בו הכסף זורם ולא בהתעמלות, ריתמיקה מודרנית או שחיה צורנית? היכן הברק והחדשנות שאנחנו מתגאים בהם בעבודותינו השונות? מדוע נבחרת משופעת בגארדים וחסרת שחקני פנים לא יכולה לאמץ את שיטת הגנת הלחץ של מכבי ת"א שהדהימה את אירופה? למה לא לפתוח מול הגנה מעובה עם שלושה חלוצים ולגרום לצד השני להגיב לנו? קטש, שפר, גורדון, ג'מצ'י, נדב, מיקי, מרסר. רביבו, ברקוביץ', אוחנה, עטר, בנין, אבוקסיס, בניון. כאלה היו לנו וייתכן שלא יהיו עוד, ואנחנו, האשמים האמיתיים, נמשיך להתרפק על רגעי תהילה אישיים יוצאי דופן כי זה מה שנשאר לנו. על 40 הנקודות של עדי מול יוון, על כוח צביקה שנתן לסרביה בראש עם נבחרת מוכשרת פחות מהנוכחית. על ה-0:5 מול אוסטריה, על ה-2:3 בפארק דה פראנס. נתרפק ונמשיך ליהנות מהאורווה ומהפחים. כי הם זה אנחנו.