פרשת הדרכים בה עומדת נבחרת ישראל היא לצערנו צומת המוכר לנו מאוד. אחרי עוד קמפיין בו נשמור על מקומנו בדרג השלישי, ניכנס לפסטיבל "המאמן הבא" - בורסת השמות תלהט, מאמנים ירחפו באוויר, ספינים יופצו בכל עבר ולפיד התקווה האכזב יוצת מחדש בידיו של המאמן הלאומי החדש.
הייתי שם כמה וכמה פעמים, כשיושבי הראש שלנו החליטו שחייבים להעפיל לטורניר גדול. הרבה רצון יש לו לאבי לוזון ולשם כך כמעט הביא לכאן את רוברטו דונאדוני, שהיה מועמד לצד שמות נוצצים אחרים. דבר אחד הבין לוזון מאוחר יותר: אין לו את הכסף להביא תותח זר מהשורה הראשונה – כזה שבאמת יעשה את ההבדל.
צריך להגיד את האמת: גם אם נעפיל פעם ליורו או למונדיאל ואפילו אם נשייט בטעות לגמר או נעשה סנסציה סטייל יוון וניקח את אחד הטורנירים, זה לא מה שיהפוך אותנו בבת אחת לאנגליה או גרמניה. אפילו לא להולנד. בעיות מנטליות ובסיסיות צריכות להיפתר בתכניות ארוכות טווח. ככה התגברה אנגליה על החוליגנים בדרך מורכבת וגאונית לאורך שנות ה-90', שהפכה בשנות האלפיים את הביקור באיצטדיוני הכדורגל בממלכה לחוויה. כך יצרו ספרד וצרפת קאדר נבחרות מרשים ומפחיד בכל הגילאים – בזכות עבודת נמלים מן היסוד (אקדמיות וחריש עמוק בכל רמות הנבחרות והכדורגל המקומי). כדי שבאמת נוכל להרגיש יום אחד חלק מהמשפחה, נצטרך להתחיל בדברים הפשוטים ביותר - תאי שירותים, צופים שיושבים במושב המצוין בכרטיסם ואיצטדיונים שמזכירים היכל ולא מכלאה.
לכן, הצלחת הנבחרת הלאומית שלנו היא לכל היותר חווייתית. וכדי להגשים את החוויה צריך לעשות את הבלתי צפוי ולדלג מעל המקום בו אנו נמצאים. באירופה, זה השחור או הלבן. זה הלמטה או הלמעלה. אין אמצע, אין ביניים. בהתאחדות חשבו שבהבאת לואיס פרננדז נצליח להשיג את היתרון האיכותי האמור להיות מושג במינוי מאמן זר. זו הייתה טעות מן היסוד. פרננדז חביב, בעל ידע ואיש מקצוע, בכך אין ספק, אך הוא לא קאפלו וודאי שלא דונאדוני. ניסיונו ברמת הנבחרות וברמה הבינ"ל כבר מזמן אינו עומד בקנה אחד עם המובילים ביבשת. אבל הוא היה זול, הוא היה זמין ובכך חשב לוזון שהוא זכה בשתי הקופות - גם הביא מאמן זר וגם לא שילם הרבה כסף. בשורה התחתונה, יצור הכלאיים המוזר הזה לא החזיק מים. סלאבן ביליץ' מחזיק בהצעות מהפרמייר-ליג באנגליה ופרננדו סנטוס רשם קילומטראז' בבנפיקה ובפורטו. גם בלי העדיפות של מאמנן המקצועי יוון וקרואטיה טובות מישראל, אז מה הפלא שאלה התוצאות שהשגנו?
חשוב שנפנים שישנן שתי בחירות ברורות ומובהקות שלפיהן צריך להתמנות כאן המאמן הלאומי. אם הולכים על מאמן זר, אז רק אם יש לנו בקופה 20 מיליון שקלים לקדנציה – זו העלות של כל מאמן רציני בעל שיעור קומה. עם מאמן כזה, אין לי ספק, יקבלו השחקנים הישראלים את מה שקיבלו היוונים מריהאגל והתוצאות יהיו מרגשות בהתאם. אין מה לעשות, טביעות אצבע של גאונים יכולות להיראות בכל מדינה ובכל קבוצת כדורגל – גם אם היא מאוד מוגבלת. ובואו נודה על האמת: כשאנו מכים על חטאי העבר ומציינים את המאמנים הזרים שעבדו כאן, יש עובדה אחת שאינה מוזכרת - אף מאמן בעל שיעור קומה, כזה מהשורה הראשונה הנמנה באותו משפט עם קאפלו, אנצ'לוטי או מוריניו, לא דרך כאן. אם זה יקרה, סביר להניח שנקבל את הערך המוסף להעפלה לטורניר גדול. אם לא, נצטרך להמשיך לקוות, לחלום וללכת לאופציה השניה.
באין מספיק כסף בקופה, נצטרך להמשיך לעמוד יפה בתור במקום לקצר אותו מהצד. חבל לנסות לדוג מציאות חסרות סיכוי בחוץ, וחבל גם להסתבך בפתרונות פוליטיים. בחירת המאמן הישראלי הטוב ביותר בנמצא כיום היא ההחלטה הנכונה ביותר. גם בבחירת המאמנים הישראלים נהגה ההתאחדות שלנו בדיליי.
ב-1985 היה שלמה שרף הדבר הכי חם שיש – מאמן חדשני והתקפי עם ביצים, משמעת וניהול משחק יצירתי. אין לי ספק שהוא היה יכול לגעת במונדיאל 1986, אך את התפקיד קיבל לבסוף דווקא יוסל'ה מירמוביץ'. ב-1991, כשאברהם גרנט הביא לארץ את שיטת הלחץ של מילאן והיה מאמן סנסציוני ומבריק שלקח את מכבי ת"א לתצוגות שטרם נראו כאן, קיבל שלמה שרף את המינוי. שרף הצליח יותר מכל מאמן אחר, אבל ב-1994, כשגיורא שפיגל נצץ וברא במכבי חיפה קבוצה שספק אם אי פעם נחזה בדומה לה, נשאר הדור המוכשר ביותר כאן עוד שתי קדנציות עם שלמה.
וכמובן לא נשכח את דרור קשטן שהיה חייב לקבל את הנבחרת אחרי הדאבל המזהיר שלו עם הפועל ת"א בשנת 2000 ואת רוני לוי, שאחרי שלוש אליפויות רצופות במכבי חיפה היה זה טבעי שיזכה לקמפיין משלו. אלא שדווקא הפעם נראה כי המינוי הנכון לא יוכל לחמוק מתחת לרדאר של מנהלי הכדורגל בארץ – אלי גוטמן פנוי ומוכן לקבל את האתגר של חייו. הוא אחרי דאבל, קמפיין בליגת האלופות וטביעות האצבע שלו בהפועל ת"א היוו את אקורד הסיום לעבודת הגמר המופלאה שעשה בבלומפילד. הוא רחוק מלהיות מושלם, אבל הוא הדבר הכי טוב שיש לנו ביד כרגע.
בכדורגל, כמו בכדורגל, הכל יכול לקרות. הסבירות שנעפיל למונדיאל, מבלי שנביא לכאן תותח כדורגל שיחדיר בכוכבינו את השיקויים הנכונים במינונים הנכונים, נמוכים לאין שיעור, אבל עדיין קיימים. אם אלילת המזל נגעה בלטביה, סלובניה וסלובקיה, היא גם יכולה לגעת בנו. אולי הפעם, ללא ציפיות ועם מאמן ישראלי שרגליו נטועות בקרקע וראשו בעננים, נצליח להפתיע אפילו את עצמנו.