1. אליפות אירופה שזה עתה הסתיימה מביאה עימה שינוי עצום במאזן הכוחות ביבשת. מרבית הנבחרות שכשלו במשימה להגיע לחצי הגמר ומעלה כבר החלו לעבור שינויים: בטורקיה עזבו את הסגל הידו טורקוגלו וקרם טונצ'רי, בסרביה זהו המאמן איבקוביץ' שצפוי לבקש להשתחרר מחוזהו אחרי שלא עמד בציפיות, בגרמניה המאמן באוארמן בדרך החוצה ואם דירק נוביצקי יפרוש גם כריס קאמאן ייקבל החלטה דומה. ואלה רק מקצת הדוגמאות. הכשלון הבולט ביותר אולי הוא זה של המארחת, ליטא. למרות הקהל הביתי והבאזז העצום סביב הנבחרת, לאור הצלחתה בטורנירים האחרונים, דווקא הגעת הכוכבים הגדולים החזירה את הקבוצה של קסטוטיס קמזורה שנים אחורנית. שישקאוסאס כנראה לא ימשיך וגם קאוקינאס שלח רמז לכך שהיה זה צעדו האחרון בזירה הבינ"ל. שאראס? למרות טורניר טוב מבחינה מקצועית, הרי שבנבחרת וסביבה שולחים חץ מאשים גדול כלפי הרכז הוותיק שבטורניר האחרון בקריירה שלו הגשים את חלומו, כפי שהצהיר, אבל גם הוביל לסיוט ההדחה המוקדמת.
עיתונאים ליטאים טוענים כי דווקא שאראס ומחנה הכוכבים, שהצטרפו לסגל מתוך מטרה לסחוב את ליטא לזכיה במדליה, פירקו את הכימיה שנוצרה. בניגוד לספרד וצרפת, הנשענות על כוכבי NBA ונהנות מהאופי ויכולת המנהיגות, שאראס הוביל קו מול המאמן קמזורה שיצר הרבה כאוס. "הוא סרב לרדת מהמגרש שלוש פעמים במהלך האליפות, פשוט לא רצה לצאת החוצה. קמזורה נכנע לו ומאז הפעם הראשונה איש לא הבין מי הבוס בנבחרת", טוענים בליטא. "הצעירים הלכו להתייעץ איתו ולא עם קמזורה כי הבינו לאן נושבת הרוח. גרוע מכל, בעוד שכל שחקני הנבחרת ישנו במלון בחדרים רגילים, רק לשאראס ולמאמן היו סוויטות. בטורניר הקודם, כשהוא לא היה, היה ברור מי מקבל את ההחלטות. הפעם לא, ואולי זו הסיבה שנשארנו עם שני חצאי גמר ב-19 שנים, ובטורניר בבית שלנו, עם הנבחרת הכי מוכשרת שיכולנו להעמיד לא הגענו לכלום".
2. מאז הדחת נבחרת ישראל בשלב הבתים הראשון אחד הוויכוחים הגדולים שעמדו במוקד סיכום ההופעה (3:2) היה בנוגע לזהות המתאזרח. אבל אולי הסיבה שנשארנו מאחור נעוצה בכך שבניגוד למרבית המדינות, אצלנו מתעקשים על יהדותו של השחקן, וגרוע מכך: קבלת האישורים לוקחת זמן רב? סרג' איבקה מאוקלהומה סיטי קיבל בתוך חצי שנה דרכון ספרדי ואישור להופיע בנבחרת ספרד. הקשר בין הנרי דומרקאנט לדרכון הבוסני, בין ארל רולנד למושג "בולגרי", בין מרקוס היינס לגיאורגיה, בין סטיב ברט לאוקראינה ובין עומאר קוק למונטנגרו אפסי. אפילו קרואטיה, אחת מיצרניות השחקנים הטובות בעולם, הביאה לסגל את דונטיי דרייפר אחרי שאלן אנדרסון מיודענו סרב להצעה הכלכלית שקיבל כדי לייצג את המדינה. בסך הכל הופיעו בטורניר 14 אמריקנים בנבחרות השונות, שאוזרחו בהליך שאינו קשור למדינה עבורה שיחקו.אמת, אולי מבחינה מוסרית אנחנו צריכים להישאר עם אמות המידה ההלכתיות המייחדות אותנו. אבל הבעיה בענף אצלנו עמוקה כל כך שגם עומרי כספי לא יכול היה להפוך את הדברים. הפערים בין הבכירים ברוטציה לאלה שאחריהם עמוקים, מנהיגים של ממש אין ובעיות בכל עמדה יש גם יש. הדורות הבאים בתור כושלים אפילו באליפויות בדרג' ב', ונראה כי עשור די עגום עובר על הכדורסל שלנו. אז מדוע אנחנו, מדינת היהודים המתעקשת כל כך על הישגים כאן ומיד ותוקפת בחריפות כשאין, לא יכולה להיות כשאר האומות?
מקדוניה, מדינה של 2 מיליון תושבים שרמתה עד הקיץ הייתה נמוכה משלנו עד שווה לה, פרחה בעזרת בו מקאלב ששיחק בכלל בסרביה. הגארד נתן טורניר למזכרת ושידרג סגל ותיק הנשען על שחקנים שזוהרם הרחק מאחור כוולאדו אילייבסקי וטודור גצ'בסקי. "קיבלתי טלפון מהאיגוד המקדוני", סיפר מקאלב. "הם ביקשו שאשחק בנבחרת. השבתי בחיוב ועליתי על מטוס לסקופיה למחרת". דיאן לאקיץ', מזכ"ל האיגוד המקדוני, סיפר ש"בו הגיע אלינו, אהב מה שראה והתחבר אלינו. עכשיו הוא מקדוני לכל דבר. רוב הנבחרות המשחקות עם מתאזרח אמריקני משלמות להם הרבה, אבל לנו אין כסף לכך. התקציב השנתי של האיגוד שלנו עומד על 350 אלף יורו בלבד. הוא הסכים לשחק ללא חוזה גדול אלא כאחד השחקנים והוא אחד משלנו כעת. בדרכון שמו שונה לבורצ'ה מקאלבסקי".
אז כן, אנחנו המקובעים. אלה שדורשים יש מאין ולא מבינים שכפי שבוסמן שינה את חוקי המשחק, אנחנו שוב ממתינים לשווא לנס שלא יגיע. יהיו כאלה שיפסלו מיד את הרעיון, אבל ניתן להגיע לפשרה: להציע סכום נכבד לזר המשחק בארץ לפחות שנתיים או שלוש שנים, כזה שגם כך מתגורר כאן במרבית השנה וצוות איתור מיוחד יבחר בו כמתאים, הן חברתית וכמובן שמקצועית. כי לעזאזל, אפילו דורון פרקינס היה אמור לפני שנתיים לשחק כרוסי בנבחרת של בלאט אחרי פרישת הולדן, ורק בגלל תקלות טכניות זה לא קרה. תארו לכם אותנו עם פרקינס של לפני הפציעה, בראיין רנדל או מרקו קילינגסוורת' שיחנכו את אלישי כדיר ויגרמו לו להפוך לטוב יותר ויאפשרו לנו להיפרד מיניב גרין ועידו קוז'יקרו עם זכרונות טובים. הפסיקו להתחסד ודי לדיבורי הסרק - הכדורסל שלנו בצרות ובמקרה הזה המטרה מקדשת את כל האמצעים.
3. מאז שנת 2000 לא עלתה צרפת לטורניר האולימפי. רק לפני שנה סיימה הנבחרת הופעה סופר מאכזבת באליפות העולם בטורקיה במקום ה-13, וגמר אליפות אירופה האחרון שלה הגיע לפני 62 שנים. ובכל זאת, מאחורי רכז שאימו הולנדית, אביו אמריקאי ואשר נולד בבלגיה, צרפת חוזרת ובגדול והציגה בטורניר את מלוא הפוטנציאל שלה. לא עוד נבחרת של חבורה מלאת אגו מה-NBA, אלא יחידה מחוברת עם מאמן בינוני כווינסנט קולה, אבל כזו המתאחדת למען מטרה אחת.
למעלה מ-50 אחוזים מחברי הנבחרת הצרפתית עברו באקדמיית הכדורסל בפאריס ושיחקו לפחות שנתיים יחד בשלב מסוים בקריירה. הדבר עזר לפארקר לשכנע אישית מספר מחבריו המשחקים בארה"ב להגיע לנבחרת, בניגוד לשנים עברו שכללו פרישות ברגע האחרון בתירוצים שונים ומשונים. יחד עם הופעה פנטסטית הכוללת ממוצע של 21.6 נק' למשחק, פארקר מחזיר לצרפתים על כשלונותיו הקודמים בהנהגת הנבחרת. ביורו 2003 לא הספיק לטריקולור יתרון 5 נק' על ליטא בשלהי הרבע הרביעי והיריבה עלתה לגמר בעזרת סיומת של 0:9 כשפארקר מאבד כדור מכריע 15.9 שניות לסיום. ביורו 2005 איבדה צרפת 7 נק' יתרון, 47 שניות לסיום הקרב הגדול מול יוון, כשרכז הספרס מחטיא פעמיים מהקו 38 שניות לסיום, ומיד אחר כך מאבד כדור קריטי. לפני שנתיים נדרסו הצרפתים על ידי ספרד ב-20 הפרש ברבע הגמר, אבל הפעם התחושה היא אחרת."פארקר לא הגיע לטורניר הזה לנוח", סיפר קולה. "הוא אסף את כולם מהרגע הראשון בו הצטרף למחנה ואמר להם שזו השנה שלנו". את הטורניר מסיים הגארד כשהוא מדורג שני בדקות עם יותר מ-34 לערב, 5 באסיסטים עם 4.3, כמלך הסלים, ראשון בכמות הזריקות המדויקות (כמעט 8 למשחק) ושישי בחטיפות (1.7). "שנים היו לנו שחקנים נהדרים, אבל הקליק לא היה שם", אמר ננדו דה קולו. "הפעם זה קרה, והעובדה שטוני בוגר ושונה, מבין את המשחק ומקבל באהבה את שרביט המנהיג הם הגורמים החשובים שהביאו לכך". ג'ואקים נואה ופארקר הם הכוכבים היחידים שלא נמנו על הסגל של קולה שכשל באופן מהדהד כל כך רק בקיץ שעבר. אבל בעוד שהראשון תורם הגנה, לחימה וריבאונד, הרי שנראה היטב כי הוא עדיין אינו מחובר לשיטה, בעיקר בגלל הפציעה שגרמה לו להחמיץ את מחנה האימונים וחלק ממשחקי ההכנה. השינוי הוא בפארקר ובתפישה שלו. בכך שבגיל 29 הוא באמת הבשיל והוכיח שהוא מסוגל גם בלי דאנקן וג'ינובילי לצדו.
מחשבות לסיום
1. ספרד זכתה באליפות אירופה כשהיא משחקת בהילוך ראשון. האם היא הופכת, או בעצם כבר הפכה, לליגה משל עצמה?
2. דייויד בלאט הביא נבחרת רוסית אפורה ונטולת ברק אך ממושמעת פלאים עד למרחק 20 דקות מהגמר. אמנם רק כמעט, אבל בהחלט מאסטרפיס. ארד ששווה יותר.
3. החריש העמוק שביצע דינו מנגין בכדורסל האיטלקי לא הוכיח עצמו. לפחות אנחנו לא לבד.
4. אין מקום ל-24 נבחרות באליפות אירופה. חובה לחזור למתכונת הישנה והצמודה יותר, כי זה הכל או כלום. בעוד שבועיים כבר נפתחות הליגות השונות והשחקנים מותשים.