1984, היסטוריה בז'נבה: בנקו רומא זוכה באליפות אירופה בכדורסל עם ניצחון וקאמבק מרשים מול הלוזרית ברצלונה. הקפטן פולוזלו חוגג עם אלפי האיטלקים שהגיעו מהבירה את התואר האירופאי הראשון שלהם. רק המאמן ואלריו ביאנקיני התפכח מהר מאוד, כינס את שחקניו ודרש מההנהלה לדחות את החגיגות עד אחרי משחק הליגה הקריטי, האחרון של הקבוצה באותה עונה. אלופת אירופה הטריה, זו שהרגע לגמה את השמפניה מהגביע המיתולוגי, עמדה על סף ירידה לליגת המשנה ובסופו של דבר ניצלה מהסיטואציה המביכה בעור שיניה. קשה להבין, אבל זו עובדה: אותה רומא, הקבוצה הטובה באירופה, הייתה לקבוצת תחתית מובהקת בליגה האיטלקית של אותה עונה וכמעט שנשרה ממנה.
זוהי הדוגמא שהמחישה יותר מכל את כוחה ועוצמתה של הליגה האיטלקית, הליגה הטובה באירופה בשנות ה-80', ללא מתחרים. הגביע של רומא היה השלישי ברציפות של קבוצות מארץ המגף. רק עונה לפני כן, ב-1983, התמודדו שתי איטלקיות בגמר (קאנטו ומילאנו) שהוכרע בכיכובו של... (חכו לפסקה האחרונה). עשור לפני כן הופיעה וארזה ב-10 גמרים אירופאיים רצופים. למעשה, רק בשלושה מתוך 20 גמרים מאז 1970 לא הייתה נציגה לאיטליה. הימים ימי גביע אירופה לאלופות, רק אלופת כל מדינה יכולה להשתתף במפעל וכרטיס נוסף ניתן לזו שזכתה בגביע בעונה החולפת. כך נוצר מצב כי לא פעם בית הגמר, שהורכב מ-6 קבוצות, היה שליש איטלקי.
גם בשני גביעי המשנה, מחזיקות וקוראץ', שלטו הקבוצות האיטלקיות כמעט ללא עוררין. אנחנו רק יכולנו להתקנא בליגה שבה האלופה מתחלפת כמעט כל שנה וקבוצה שמצליחה לשמור על תארה היא כמעט חיזיון תעתועים. שם המשחק, כמה לא מפתיע ובדומה לכדורגל, היה הגנה בלתי מתפשרת ודור בלתי נגמר של קלעים, שחקני פנים נוקשים וכמובן החיזוק הנוצץ מחו"ל - שכל קבוצות אירופה היו מסתכלות עליו בערגה ובקנאה. שיאו של הכדורסל האירופאי היה מבחינת מדינות המפתח של היבשת בתור הזהב שלו בשנות ה-80', אז גם לא התביישו הטייקונים האיטלקים לשים את הכסף – בעיקר בערים ובמקומות שהכדורגל לא זהר בהם. רומא ומילאנו היו יוצאות דופן, אך קאנטו, וארזה, ליבורנו, פזארו, קאזרטה ובולוניה נהנו מאימפריות כדורסל שמשכו אלפי צופים למגרשים.
את ה-NBA ראו השחקנים האירופיים בעיקר בטלוויזיה. דטלף שרמפף, האירופי הראשון שעשה זאת מגרמניה, היה פאטה מורגנה. מי בכלל חשב שאפשר להגיע לליגה הטובה בעולם? גם הכיוון ההפוך נחשב לפנטזיה בלתי אפשרית. רק לשם השוואה: אולסי פרי, אחד הבינגואים הגדולים ביותר בהיסטוריה של מכבי ת"א, הרוויח בעונתו הראשונה בצהוב 7,000 דולרים בלבד. הצלחתה של מכבי בסוף שנות ה-70' הייתה מדהימה בייחוד לנוכח העובדה שתקציב זר אחד מהקבוצות האיטלקיות היה שווה את כל תקציבה.
על כוכבים ושמות גדולים לא היה מה לדבר וכך הצליחו נציגות ארץ המגף לשים את היד על שחקני סגל לא רעים מהליגה הטובה בעולם. מיילס אייקן, בוב מורס ומקמילן היו החלוצים שסימנו לבאים את הדרך לאיטליה. פריצת הדרך התרחשה ב-1986. אלופת איטליה הטריה, טרייסר מילאנו, הייתה נחושה להחזיר את התואר היבשתי למדינה אחרי שתי עונות בהן נדד לזאגרב ולשם כך הצליחה להביא את השם הכי גדול ששיחק עד אז בכדורסל האירופאי – בוב מקאדו. אחד הקלעים הגדולים בהיסטוריה של המשחק, הצטרף לאגדה אחרת, דינו מנגין, והשניים אכן הצליחו להביא את התואר למילאנו שזכתה בו שנתיים ברציפות (על חשבונה של מכבי ת"א). אחרי מקאדו, הגיעו לאיטליה כוכבי NBA רבים וטובים שרק חיזקו את מעמדה כליגה הטובה ביבשת.
ואז, בשנות ה-90', החל המשבר הגדול: הרחבת המפעלים האירופאיים בכדורגל משכו את המשקיעים מהענף וחוק בוסמן נתן מכת מוות סופית לכדורסל האיטלקי שהידרדר עד להדחות מביכות באליפות אירופה לנבחרות והופעות מעליבות של קבוצותיו ביורוליג. רק קבוצה אחת חייכה כמעט לאורך כל הדרך –סיינה. בשנות הזהב של איטליה זו הייתה סתם קבוצה שמתנדנדת בין הליגה הראשונה לשניה, ובעשור האחרון זכתה מן ההפקר והפכה לשליטה הבלעדית עם חמש אליפויות רצופות. הקיץ הכריז הבוס רוברטו מורוקי בהנאה: "עונת 2011/12 תהפוך את סיינה לגדולה בהיסטוריה של הכדורסל האיטלקי". מאז נוסדה הליגה, ב-1949, רק אולימפיה מילאנו הצליחה לזכות בחמש אליפויות רצופות. זכיה שישית רצופה והעברת השיא לטוסקנה נראתה עובדה כמעט ודאית, אלא ששביתת ה-NBA טרפה את הקלפים ושיבשה למורוקי את התכניות.
את העניין בכדורסל איבדו האיטלקים כבר מזמן, אך אין אוהבי שואו טיים גדולים מהם. כוכבי NBA ופנים מוכרות מהמסך הגדול יהיו סיבה מספיק טובה לחדש את ימיה היפים של הלגה A ולהחזיר את ההגמוניה האירופאית שאבדה. מילאנו החלה במלאכה, אך את ההצגה גנבה לכולן בולוניה עם ההחתמה של קובי בראיינט. השחקן הטוב בעולם בעיני רבים ינסה להעניק לווירטוס הכרה, קהל וניצחונות, וזה יקרה בדיוק 28 שנים אחרי שאחד, וואלאס בראיינט, הביא כמעט במו מוטת ידיו המרשימה את גביע אירופה לאלופות לפורד קאנטו. הגיע הזמן לשאול: האם באמת שביתת ה-NBA תהיה הטריגר שיצית את חזרתה של הליגה האיטלקית למעמד הטובה מכולן?