בשורה התחתונה: פפ עבד על כולם. ככל הנראה: כולל מוריניו. מתחילת העונה נשמעים קולות שברצלונה זה לא מה שהיה פעם. שזהו, באמת נהנו, המון תודה, אבל די, תם עידן. והנה, הגיע משחק והסביר ששוב, פשוט הבנו לא נכון את הגאון מקטלוניה. מה שבעינינו הצטייר כירידה ביכולת של ברצלונה היה, בסך הכל, אוסף של הכנות ליום הגדול. ואני לא צריך להזכיר לכם למי מראים חצי עבודה. כל המהלכים שתורגלו במהלך השנה – בוסקטס כבלם, שלושה שחקנים בהגנה, פברגאס בשלל עמדות, סאנצ'ס בימין, סאנצ'ס בשמאל – בקיצור, כל המהלכים שגרמו לכך שהמשחק של ברצלונה לא שטף, התבררו הפעם כמה שהם היו באמת: תרגול ליום פקודה. כי במדריד ניתן היה להבחין איך כל פעולה לא מובנת של גוארדיולה, כל ניסיון טקטי, כל שינוי תפקוד שתמהנו עליהם במהלך העונה נעשו לאור תכנית-אב גרנדיוזית שמטרתה המוצהרת אחת ויחידה, קירובה של ברצלונה בשלב נוסף לקראת האידאל שניסח רינוס מיכלס כבר ב-1966: כדורגל טוטאלי.
דווקא ההחלטה שלאורך השנה הצטיירה כאחת המוזרות, התבררה אמש כאחת המובנות ביותר: פויול. יש שחקן אחד שברצלונה לא יכולה בלעדיו במשחק נגד ריאל מדריד הנוכחית. לכן, ככל הנראה, קרלס פויול מיעט לשחק העונה. השחקן, שנפצע בשנה שעברה ושעל כשירותו נפוצו כל מיני שמועות, שב והבהיר אמש שדבר אחד ברור: כל זמן שריאל מדריד תלויה ביכולתו של כריסטיאנו רונאלדו, וכל זמן שפויול יכול לחסל את רונאלדו, יחסי הכוחות בין הקבוצות לא ישתנו. פויול היה בריא, רעב, נמרץ ושב והזכיר שלא לחינם מדובר בבלם של אלופת העולם ואירופה. אז סימן שאלה אחד התפוגג - פויול מיעט לשחק השנה כדי לשמור אותו לרגע האמת.
סימן שאלה שני נבע העונה מתפקודו של בוסקטס. כשבוסקטס חסר במרכז השדה, שטף הנעת הכדור של ברצלונה סובל מאוד. קייטה לא מתקרב ליכולת שלו בהנעת הכדור, ועם כל הכבוד לטיאגו הוא לא מכסה שטחים כאלה וגם לא מעורב בכל כך הרבה פעולות. אתמול קל היה להבין מדוע גוארדיולה התעקש לתרגל אותו השנה, פעם אחר פעם, דווקא כבלם. ההבנה המתורגלת שלו לצרכי מרכז הגנה, הבנה שאיפשרה לו לשחק, בעצם, תפקיד כפול הן כקשר דפנסיבי והן כבלם, היא זו שאיפשרה לפויול להתמקם בצד ימין של ההגנה ולהתרכז באיום המרכזי. הנוכחות של פויול באגף הזה תרמה עוד משהו: חופש פעולה התקפי לדני אלבס. מצד שני, גם ריאל יודעת מה החשיבות של בוסקטס, וכבר מהדקות הראשונות היא השתדלה ללחוץ עליו ולמנוע ממנו את ניהול המשחק. וכאן התברר עד כמה עוד החלטה שנויה במחלוקת של גוארדיולה היתה הברקה: ססק פברגאס.
פברגאס, שתופקד השנה לא פעם לצד מסי, אינייסטה וצ'אבי, גם במחיר ויתור על שחקן הגנה (מערך השלושה בהגנה של גווארדיולה, שספג לא מעט ביקורת), הבהיר במשחק אמש כמה חשובה הייתה ההבנה שנוצרה בינו לבין השחקנים האלה. פברגאס שימש, למעשה, כציר שאיפשר לברצלונה את חילופי המקומות הבלתי פוסקים באמצע. כשצ'אבי ירד אחורה, לעזור לבוסקטס להתחיל את ההתקפות, פברגאס היה זה שבא לחבר את שני הקשרים שמאחור לשלישיית החוד (סאנצ'ס, מסי ואינייסטה). והוא גם היה זה שהקל על אינייסטה לספק את אחד ממשחקיו הטובים ביותר מאז המונדיאל. מעמדתו בצד שמאל אינייסטה יכול היה להיכנס לאמצע מתי שרצה, כי ידע שפברגאס יתפוס את מקומו (זה בלט, באופן מסחרר ועוצר נשימה ביופיו, בשער השלישי). כבר במשחק התיקו נגד ולנסיה, ובעיקר במחצית הראשונה של המשחק הזה, ניתן היה להתרשם שתפישת הטוטאל פוטבול של ברצלונה עוברת שדרוג.צירופו של כוכב-על כפברגאס לקישור שכבר כלל את צ'אבי, אינייסטה ובוסקטס הפך את חילופי המקום למהירים יותר ואת הוויתור על התפקידים המסורתיים (נסו לשרטט את המערך של ברצלונה אתמול: איפה עומד פברגאס? מה נקודת המוצא של סאנצ'ס?) למוחלט יותר. וזה הבסיס לכדורגל הטוטאלי: לא שחקנים שמשחקים בעמדות קבועות, אלא עמדות קבועות שאליהן מגיע בכל פעם שחקן אחר. ובמדריד ברצלונה הראתה שהיא, אכן, מתקדמת שלב נוסף בדרך להגשמת האידיאל הזה. התרגול של שלושה בהגנה איפשר להשתמש רק ב"חצי" בלם (בוסקטס), התרגול של כל שחקני האגף בשני הצדדים איפשר לסאנצ'ס לשחק כקיצוני וחצי, והתרגול של ארבעה בקישור, שלפרקים נדמה היה שמסרבל את המשחק, איפשר אתמול הבנה מעולה וחילופי מקום אוטומטיים גם כשאחד מהם (אינייסטה) תופקד בנקודת מוצא קדמית. זה, וכמובן: פויול.
פפ גוארדיולה הוכיח שוב שהוא אחד ההוגים החשובים ביותר של המשחק המודרני. רוב המאמנים – מה רוב המאמנים? רוב בני האדם היו מרוצים מהשלמות שהקבוצה שלו הגיע אליה בשלהי העונה שעברה. בואו לא נשכח איך ברצלונה נראתה אשתקד בוומבלי בגמר נגד מנצ'סטר יונייטד. אבל בעיני פפ, זה עדין לא מספיק. ואמש, אולי בפעם הראשונה, יכולנו להבין אחת ולתמיד מה יהיה הדבר היחיד שיהיה מספיק בעיני האיש שכבר זכה בהכל. לא תארים, אליפויות, גביעים וגביעי אירופה, אלא אך ורק דבר אחד: טוטאל פוטבול. אבל טוטאלי.