תופעת האלימות בספורט מכאיבה ומדאיגה, כי היא פוגעת במה שאנחנו אוהבים ומרחיקה הרבה גורמים חיוביים מהמגרשים. הרשו לי לחזור לקצת היסטוריה. משחר נעוריי קשרתי את חיי עם הספורט. מאז גיל 13, אז צעדתי לראשונה לבית מכבי הישן ברחוב המכבי, שם פעלו כל מחלקות הספורט של האגודה. כנער מאוהב בספורט, מעבר להתחלת פעילות בקבוצת הילדים של מכבי, הייתי מבלה שעות במועדון. הייתי חוזה באימונים של הקבוצות השונות, נוסע למשחקי קבוצות הנוער בכדורגל ובכדורסל, צופה באימוני ומשחקי הטניס, הכדורעף והכדוריד, במתעמל לקראת פתיחת המכביה ובקרבות האגרוף לצד פעילות בתנועת הנוער של מכבי הצעיר.
במגרשי הספורט פגשתי את אשתי אהובתי כוכבת הכדורסל רונית, ועמה ועם הספורט קשרתי את חיי. בשבת הייתי צועד ברגל מביתי ברח מזא"ה במרכז תל אביב עד לאיצטדיון המכביה ברגל, כי לאבי לא הייתה מכונית ולא היה בידי כסף למונית, אבל עשיתי זאת בגאווה. לפני השבת הייתי מגיע לחזות במשחקי הליגה הראשונה בכדורסל שנערכו ביום שישי ובמשחקי ליגת הנשים. בשבת בבוקר הייתי צופה בקבוצת הנוער בכדורגל, מכבי שמעון האגדית עם גיורא שפיגל, צביקה רוזן, מיקו בלו וחבריהם, ועם מאמן הנוער האגדי דבהל'ה מאליס ויהודה לבני. וכך התחלתי לנסוע גם למשחקי חוץ בענפים שונים, כי כולם היו יחד תחת גג אחד ובמועדון אחד.
איני זוכר את עצמי ללא פעילות ספורטיבית או ללא התעניינות בספורט. כשהתחלתי לאמן רציתי לראות אימונים בכל הענפים וללמוד ולשלב שיטות אימון ותרגילי אימון מענפים שונים כדי שאוכל לשלבם בעבודתי. כשמכבי תל אביב עברה לשחק באיצטדיון בלומפילד התחלתי לצעוד כל שבת ליפו. הייתי מגיע מוקדם, מה עוד שבאותן שנים היו שם משחקים כפולים של מכבי תל אביב, קבוצתי האהודה, ביחד עם שמשון תל אביב, מכבי יפו או (שומו שמיים) הפועל תל אביב. היו שנים בהן השתיים קיימו הצגה כפולה וזה לא הצריך לפנות את האיצטדיון בין משחק למשחק, לא הצריך שטח סטרילי בין האוהדים והאלימות הייתה בחיתוליה. הייתי רואה את הזינזאנה שבעיקר הכילה בקירבה ספסרים שנעצרו, וכבר אז הבטחתי לעצמי וגם להוריי שאיני רוצה ללכת לראות כדורגל או כדורסל ולחזור בזינזאנה או באמבלונס כי אני הולך ליהנות ולא לסבול.
גם אז כל אוהד היה קנאי לקבוצתו, שונא את יריבותיו ובמיוחד את יריבתו העירונית, אבל אלימות, פצועים, מעצרים, סכינים וכד' לא היו חזיון נפוץ כמו היום. קללות, איומים ואלימות על מאמני ושחקני קבוצתי לא היו בכלל בדרך המחשבה. הנאמנות לקבוצה הייתה מעל לכל. מישהו חשב לקלל את יהושע רוזין או את ג'רי בית הלוי או את יוסלה מרימוביץ' או את איציק שניאור זכרונם לברכה? מישהו חשב לאיים על השחקנים ולפוצץ אימון בגלל שהשחקנים לא היו מספיק טובים לשביעות רצון האוהדים? מישהו פה השתגע וצריך להפסיק את זה.השבוע אמרו לי מספר ידידים: "לא אשלח ולא אביא את ילדי למגרשי הספורט ובעיקר למגרשי הכדורגל, כי זה בלתי נסבל. אין לי חשק לבקר את בני בבית החולים אחרי שובו מהמגרש או לשחרר אותו ממעצר ואני לא יכול לסבול את רמת הקללות והנאצות הנהוגות שם". אבל אולי רק אני רואה את זה כאסון. אולי רק אני לא מבין מה עשו הכסאות בבלומפילד שאוהדי בית"ר שרפו ושברו. מה זה נותן? את מי זה מספק? מה זה מוסיף להנאה אותה אתה רוצה לחוות במגרש אליו אתה הולך עם קבוצתך האהודה? אינני מבין למה בגלל שביתת השופטים בכדוריד מתפוצצים משחקי נוער בתגרות המוניות בהשתתפות שחקנים, מאמנים, עסקנים והורים.
אני לא נאיבי, גם אני מתוח במגרש. גם אני לוקח ללב. גם אני צועק. אבל לעולם לא אזרוק אבנים או צינורות על אף אחד - לא על שחקן, לא על מאמן ולא על אף אחד אחר. ספורט שנשלט על ידי חוליגנים הוא לא הספורט שאנחנו רוצים לראות. אלה לא ענפי הספורט שנרצה שבנינו ובנותינו יעסקו בהם או ילכו למגרשים לאהוד אותם. אלימות הורסת כל חלקה טובה בכל מקום שבו נרצה לשהות ולבלות, אם זה מקומות בילוי, חופי הים, פארקים, בתי ספר וכל מקום אחר. אבל פרנסי הספורט - משרד הספורט, ראשי ההתאחדות וראשי הקבוצות - לא מקימים קול זעקה. לא ראיתי כינוסי חירום של כל הגופים האלה. לא ראיתי לחץ על השר לבטחון פנים ומפכ"ל המשטרה להתמודד עם התופעה. מתפרעי ספורט שמגיעים (אם הם מגיעים) לבתי המשפט לא מקבלים עונש מתאים והמוסדות מטפלים בהם ביד רכה.
אבי אבות הבעיה בהחלטה שנקבעה לפני מספר שנים באחד מסבבי הקיצוצים על הפסקת מימון המשטרה במגרשים. זו החלטה אומללה שהביאה על הכדורגל ועל הספורט מכה אנושה. לאחר מכן התקבלה ההחלטה ההזויה על הוצאת המשטרה מן המגרשים והכנסת סדרנים במקומם. הגיע הזמן להודות בטעות: הסדרנים המגיעים ללא סמכויות וללא כלים לטפל במתפרעים הם בדיחה וכיסוי תחת. פנו אליי השבוע אנשים שמשמשים כסדרנים וביכו בפניי את מצבם ועם איזו אלימות הם מתמודדים. במה קורס קצר ושטחי מכשיר אותם להתמודד עם מה ששוטרי היס"מ התקשו להתמודד איתו? על כן, המטרה הראשונה צריכה להיות החזרת המשטרה למגרשים וטיפול ללא רחמים במתפרעים, הרי הכל מצולם ומתועד.
הייתי המום כששמעתי השבוע שההשתוללות של אוהדי בית"ר ביציע והוונדליזם שהשאירו אחריהם באיצטדיון נבעה מכך שהכניסו סדרנים ליציע לפני סוף המשחק וזה הרגיז אותם. נו באמת, זה נימוק הזוי. ומי נעצר אחרי מה שקרה? הרי הכל תועד. מה קרה עם הצילומים של זורקי החפצים על אלישע לוי? מה עם זורק הצינור? מה עם זורקי האבנים? הרי יושבי היציע הזה עשו דבר דומה לרוני לוי, מי מהם נענש אז? מה עם אותו אוהד שיש נגדו צו הרחקה מן המגרשים ולפי החוק הוא צריך להתייצב בפני היומנאי בתחנת המשטרה בזמן המשחק? הנה הוא מצפצף על כולם, מגיע למגרש ואף פורץ לכר הדשא. האם הוא נעצר השבוע? האם הוא הובא לבית המשפט כדי להאשימו בביזוי החלטת בית המשפט? האם מישהו יושב מאחורי סורג ובריח?
הגיע הזמן שראשי הספורט יקימו קול זעקה ויטפלו בתופעה כמו שצריך ולא יטמנו את ראשם בחול כי אנחנו הורסים את הספורט במו ידינו ואנחנו מרחיקים את האוהדים מהמגרשים. זו האחריות גם שלהם. האמנות והוועדות במשרדים ממוזגים לא יעזרו, רק פעילות אמיצה בשטח תעזור. רק מצב בו מתפרעים עצורים ומורחקים ממגרשי הספורט יעזור. איני בורח מלגנות את התיגרה הטיפשית בסוף משחק הכדורסל בחולון, אבל שם לפחות פיני גרשון, מוטי דניאל ואורי קוקיה לקחו על עצמם בחכמה תפקיד לא להם ועצרו את המהומה. עוד לא ראיתי את זה, וזה והרבה יותר מסוכן לעשות את זה בכדורגל.
החזירו את המשטרה למגרשים. העמידו את המתפרעים לדין. מפוצצי האימונים והמתפרעים במגרשים הורסי את הספורט - שימו אותם מאחורי סורג ובריח לפני שהם יהרסו סופית את מה שנשאר מהספורט שלנו.