"איך לא חשבנו על זה קודם?", שאלו את עצמם אנשי אתלטיקו מדריד רגע אחרי שהנחיתו בוויסנטה קלדרון את דייגו סימאונה במקומו של גרגוריו מנסאנו, שהצליח לדרדר קבוצה כל כך מוכשרת לתהום כל כך עמוקה. גם מבחינת האוהדים המהלך הזה צריך היה לקרות מזמן, הרי אתלטיקו בהנהגתו של סימאונה השחקן והקפטן הייתה קבוצה שנתנה להם משהו שלא חוו מזמן - אושר, תקווה וגם הצלחה, עם זכיה בדאבל הבלתי נשכח של 1996.
כשמדברים על דייגו "אל צ'ולו" סימאונה השחקן, עולה אצל כולם פחות או יותר אותה תמונה – פרצוף קשוח, מין רצח בעיניים, ומבט שמשדר: "אני לא הולך להפסיד כאן". אוהדי אנגליה, למשל, לא ישכחו לעולם את מה שעשה לדייויד בקהאם בגביע העולם 1998. אוהדי בילבאו מתקשים להוציא מהראש את התמונה בה הירך של ג'ולן גררו מדממת בלי הפסקה אחרי מפגש עם הפקקים של סימאונה. אוהדי לאציו עדיין תולים על הקירות תמונות שלו צורח על יריבים למרות ששיחק שם ארבע עונות בלבד.
כזה היה סימאונה השחקן, דמות מאוד ברורה (וגם קצת מפחידה). סימאונה המאמן, לעומת זאת, הוא עדיין בגדר חידה. מבט חטוף על קריירת האימון הקצרה שלו מספיק כדי להבין שמשהו לא תמיד עבד שם. לפני שש שנים הוא התחיל לאמן בראסינג קלוב הארגנטינאית ואתלטיקו מדריד היא כבר הקבוצה השישית שלו - ממוצע של קבוצה לעונה, נתון שמעלה הרבה סימני שאלה.
"סימאונה הוא המאמן המושלם בשבילנו כי הוא מכיר את המועדון הזה ומבין את המטרות שלו טוב מכולם", הצהיר נשיא אתלטיקו מדריד אנריקה סרסו רגע אחרי שחתם על החוזה עם הארגנטיני, אבל ספק אם לקח בחשבון את נקודות התורפה של העסקה. ויש לא מעט כאלה.
אז ככה, לסימאונה המאמן אין צד אפור, אצלו יש רק שחור או לבן – חיבור מושלם והצלחה מיידית, או סכסוך וכשלון טוטאלי. הוא גם נחשב למאמן קשוח מאוד ויש שיגידו מדי, כזה שלא עושה חשבון לכוכבים כפי שהדגים בתקופתו בריבר, אז הפך למאמן הראשון בהיסטוריה שמתעמת עם אריאל אורטגה. בנוסף, יצא לו שם של מאמן בוגדני, אחד שדופק וזורק – משתמש בקבוצות רק כדי להתקדם בקריירה האישית שלו. ולא חסרות דוגמאות לעניין הזה.
אחרי שעזב את ראסינג בסוף עונתו הראשונה סימאונה חתם באסטודיאנטס. ההצלחה הייתה מיידית וכבר בעונה הראשונה שלו זכה באליפות כשניצח את בוקה במשחק ההכרעה של אותה שנה. למרות האליפות, הוא לא התחבר למועדון וחיפש אתגר חדש, אותו מצא בריבר פלייט. גם כאן ההתחלה הייתה חלומית וכבר בעונה הראשונה הוביל את הקבוצה מנונייס לאליפות האחרונה שלה. הפעם הוא דווקא החליט להישאר, אבל ההתרסקות הייתה כואבת – ריבר סיימה את העונה במקום האחרון בטבלה, מה שבסופו של דבר גם הוביל לירידה ההיסטורית שלה לליגה השניה ב-2011.
סימאונה עזב, חתם בסן לורנסו ושוב נכשל. הביקורות בארגנטינה היו גדולות מדי ו"אל צ'ולו" עלה על מטוס וחתם בקטאניה. המהלך הזה הציל את הקריירה של המאמן הצעיר, שקיבל יד חופשית ובנה בסיציליה קולוניה ארגנטינאית שהובילה את קטאניה לעונה הטובה בתולדותיה. החוויה האיטלקית הקצרה הספיקה לו, הוא חזר לראסינג וברגע שקיבל את ההצעה מאתלטיקו, אמר יפה תודה ונחת במדריד.
סביר להניח שבאתלטיקו מדריד מכירים את ההיסטוריה הזאת, אבל הנואשות שלהם גרמה להם להסתכל רק על חצי הכוס המלאה: הם מאמינים מעומק ליבם שכל מה שעשה סימאונה בשש שנותיו כמאמן, היה למען מטרה אחת - להגיע יום אחד לאתלטיקו ולסגור מעגל.
אז סימאונה הגיע ומיד אמר שיש לו המון אמונה בקבוצה הזאת ושהוא הכין תכנית עבודה מאוד ברורה, להפוך את אתליקו מדריד לקבוצה בצלמו: אגרסיבית, לוחמת, חסרת פשרות וכזאת שהשחקנים נותנים את כל כולם למען הסמל שעל החולצה. "בחיים לא ראיתי מאמן שמדבר כל כך הרבה באימונים, הוא פשוט מטריף את השחקנים", מספר כתב "אס" ואוהד אתלטיקו מדריד "מנולטה", שנכח באימון הבכורה של הארגנטיני והתמלא תקווה.
דייגו כבר התחיל לעבוד והראשון אותו לקח לשיחה היה רדאמל פלקאו גארסיה. החלוץ הקולומביאני עשה את הפריצה הגדולה תחת סימאונה כשהשניים היו בריבר והמאמן החדש רוצה לבנות את הקבוצה סביב פלקאו, דייגו, ושני שחקני רכש נוספים. השמות הבולטים מבין המועמדים הם חוסה סוסה, ששיחק תחתיו באסטודיאנטס, ודייגו בואוננוטה, שעזר לו לזכות באליפות עם ריבר.
המבחן הראשון של סימאונה הוא מול מלאגה, אבל עוד לפני שנשמעה שריקת הפתיחה ניכר שההגעה שלו עשתה פלאים במועדון הזה שכמעט כבר איבד תקווה. מבחינתו, המעבר הזה הוא הצעד המשמעותי ביותר בקריירת האימון שלו מכיוון ש"אל צ'ולו" מסכן כאן את מעמד האליל שלו, במקום היחיד שעדיין רואה בו כזה.
אז האליל המקומי אמנם הגשים חלום וחזר הביתה לוויסנטה קלדרון כדי להציל את המועדון הזה שכל כך יקר לליבו. כל שנותר זה לקוות בשבילו שהשילוב הנפיץ בין סימאונה המאמן לאתלטיקו הקבוצה לא יתפוצץ לו בפנים, ואז הוא ישאל עצמו את אותה שאלה: "איך לא חשבתי על זה קודם?".