עבור ספורטאים מקצועניים המרוץ הוא תמיד נגד השעון. תעירו רץ למרחקים ארוכים באמצע הלילה והוא ידקלם את ממוצע זמן הריצה שלו לקילומטר. תפגשו רוכב אופניים מתחיל והוא יחשב במהירות של מהנדס טילים את הזמן הממוצע שלוקח לו לפדל 40 ק"מ. תשאלו שחיין, כמה זמן לוקח לו לשחות 50 מטר ועוד לפני שתסיימו את השאלה – תהיה לו תשובה. זה המרוץ. זו התחרות. זו המטרה. ההיסטוריה של הספורט נכתבת על פי דיוק של דקות, שניות ועשיריות השנייה. אם תשאלו את אנתוניו קונרד נסטי מסורינאם הוא יענה לכם, שלפעמים ההיסטוריה נכתבת על פי דיוק של מאיית השנייה.
על ההיסטוריה של סורינאם במשחקים האולימפיים אין הרבה מה לכתוב. הפעם הראשונה שהמדינה הקטנה מדרום אמריקה שלחה נציג לאולימפיאדה הייתה ב- 1960 (15 שנים לפני שזכתה בעצמאות מלאה). זו הייתה הופעה, שאף אחד בסורינאם לא כל כך זוכר, מכיוון שהיא בעצם לא התקיימה. ווים אסאחס, היה אמור להשתתף בריצת 800 מטר, אבל אי הבנה גרמה לו לאחר לפתיחת המרוץ והוא חזר הביתה מבלי שרץ אפילו מטר אחד. גם למקסיקו ב- 1968 סורינאם שלחה אתלט אחד, גם הוא חזר בידיים ריקות, אבל לפחות עם תוצאה רשמית של 10.4 שניות למאה מטר. תוצאה שלא הספיקה אפילו לחצי גמר. 16 השנים הבאות לא הביאו בשורות חדשות.
לאולימפיאדת לוס אנג'לס 84 סוריאנם שלחה מספר שיא של חמישה ספורטאים. אחד הנבחרים היה אנתוניו נסטי, שבגיל 17, הפך לסורינאמי הראשון שמייצג את מדינתו בשחייה. בהמשך למסורת הלא כל כך מפוארת של סורינאם, גם נסטי נכשל בלוס אנג'לס כשהגיע רק במקום ה-20 במשחה 100 מטר פרפר. סדרת הכישלונות הללו הסתיימה 4 שנים אחר כך.
לאולימפיאדת סיאול נסטי הגיע חזק יותר ומנוסה יותר, אבל כששמונת השחיינים ניגשו לאדן הזינוק בגמר 100 מטר פרפר, המצלמה התמקדה בשחיין אחד, הגיבור של הבריכה האולימפית בסיאול, האמריקאי, מאט ביונדי. לשחיין האגדי הייתה מטרה ברורה: להשוות את שיא הזכיות של מארק ספיץ ולזכות ב-7 מדליות זהב. בשלב הזה כבר היו לו 5 מדליות כאלה ונראה היה שהוא בדרך הנכונה להשוות את השיא. ביונדי שלט במקצה מהרגע הראשון, הוא הוביל לכל אורכו, או נכון יותר לומר, לאורך 99.9 מ'. בסיום, ב- 0.01 מטר שנשארו, בפוטו פיניש מדהים, שגם מצלמות הטלוויזיה התקשו להסביר, נסטי עקף את ביונדי. בקרב הצמוד ביותר שהתקיים בבריכת השחייה. הזמן של נסטי היה עגול - 53.00. הזמן של ביונדי היה - 53.01.
התוצאה המפתיעה של נסטי והדרך שבה הושגה הכניסה אותו להיכל התהילה הבינלאומי של השחייה, אבל לא רק היא. אנתוניו נסטי היה הנציג הראשון והאחרון של סורינאם שהביא מדלייה למדינה בת חצי מיליון התושבים ועוד יותר חשוב, בתפיסה העולמית, הוא הפך לשחיין כהה העור הראשון בהיסטוריה שזוכה במדליית זהב אולימפית בבריכה.
אנשים עדיין אוהבים להתעסק עם השאלה מה מסביר את הדומיננטיות בספורט: הגנטיקה או הסביבה? או במילים אחרות: האם גברים לבנים עדיין לא יכולים לקפוץ? וגברים שחורים לא יודעים לשחות? לאנתוניו נסטי ועוד אתלטים רבים יש תשובה חד משמעית לשאלה הזו, ובסיומה יש סימן קריאה גדול!
אפילוג
למשחקים האולימפיים בסידני, ארה"ב שלחה משלחת שחיינים שכללה בפעם הראשונה שחיין אפרו אמריקאי. אנתוניו ארווין (שהוא גם חצי יהודי, מצד אימו) חזר מאוסטרליה עם שתי מדליות: אחת מזהב ואחת מכסף. כדאי מאוד לעקוב אחרי ארווין שב- 2004 הודיע על פרישה, ב- 2005 מכר את המדליות שבהן זכה ב- ebay ותרם את הכסף ל- unicef ובלונדון 2012, כשהוא כבר בן 31, חוזר לסיבוב נוסף בבריכה.