"קרב על הכבוד". זו הייתה הכותרת של הטור שלי אחרי המשחק הראשון ולקראת המשחק השני ואכן מכבי תל אביב באה אמש לאואקה כדי להילחם על כבודה כקבוצה, כמועדון וגם כל שחקן נלחם כדי להחזיר את כבודו האישי.
לפני המשחק היה נדמה שניצחון הוא בגדר חלום, אבל ראו שהצהובים מנסים להגשימו עם חזרה למקורות. ראינו הגנה חזקה, לחימה על כל ריבאונד (סמית' 9 ריבאונדים) וזינוק על כל כדור אבוד. בלאט גם קיצר את הרוטציה ולכן קיבלנו דקות של כדורסל ברמה גבוהה, כשגם היריבה הייתה חזק בתמונה.
גם גדולי הפסיכולוגים ועכברי הכדורסל לא יוכלו להסביר ולחזות מהפכים, אבל הסדרות הללו הן קשות, ארוכות ולא מיועדות לצפייה עבור בעלי לב חלש. היום אפשר להסתכל לז'ליקו אובראדוביץ' בלבן של העיניים הסרביות המטורפות ולרצות להמשיך ולנצח. אבל, וזה אבל גדול - שום דבר לא גמור. יתרון הביתיות עבר להיכל נוקיה, אך לבדו הוא לא יספיק. מכבי צריכה להמשיך להילחם משחק אחרי משחק ולעשות את הכל כדי לנצח פעמיים ולהימנע ממשחק חמישי באתונה.
מבחינה מקצועית, דייויד בלאט לא שלף שפנים וכמובן שגם לא אובראדוביץ'. אבל כן ראינו הסקת מסקנות אצל בלאט ומכבי מהמשחק הראשון. מכבי לרצון ורוח הלחימה עליה דיברתי, ראינו הפעם שבכל זמן על המגרש היה רכז טבעי ובעיקר יוגב אוחיון המצוין ובשלבים אחרים גם פאפאלוקאס. בחלק הראשון של המשחק הוא נשלח מהר לספסל אחרי איבוד כדור שטותי, אבל בסוף המשחק ובהארכה הוא נתן כמה דקות גדולות ושני סלים שהגיעו בדיוק בזמן עבור הצהובים. למספר דקות יכולנו גם לראות קרב בין שני הוותיקים, פאפאלוקאס ושאראס, שגם הוא שיחק מצוין.
שחקני הפנים, הנדריקס וסופו, לא הגיעו לדאבל פיגרס, אם כי היו אפקטיביים ואגרסיביים הרבה יותר מאשר במשחק הראשון. אולם, ההפתעה מכיוון הצבע הייתה שון ג'יימס. הסנטר, שנכנס לשחק בשל בעיית העבירות של סופו והנדריקס, נתן תרומה מכרעת לניצחון כשדאג לשמור את מכבי במשחק ולא נתן לפאו לברוח במחצית הראשונה
קית' לנגפורד ודווין סמית' היו יעילים מאוד בהתקפה כאשר חלוקת העבודה ביניהם הייתה טובה מאוד. האחד לא נפגע מהשני ושניהם קיבלו בדיוק את כמות הזריקות הדרושה, בין אם מדובר בחדירות של לנגפורד ובג'אמפ-שוט של סמית', שגם ניצל את היתרון שהיה לו בלואו-פוסט על יאסיקביצ'יוס.
ברור שאי אפשר שלא לציין את דייויד בלו, שהנקודות שלו חסרו לצהובים ברבע הראשון. שתי שלשות ה"בינגו" שלו בסוף ההארכה הביאו את הניצחון והיו השלשות הכי חשובות שלו בהיסטוריה של המועדון (אפילו יותר מאלו שקבר ברבע הראשון בגמר מול סקיפר בולוניה ב-2004). בלו הפגין קור רוח ולקח אחריות כמו ווינר.
הצהובים הצליחו להוריד את התפוקה של שחקני המשנה של פאו, כאשר בראש ובראשונה מדובר בניק קלאייטיס. כשגם אלכס מאריץ', יאן וויוקאס, דייויד לוגאן וסטבן סמית' לא הצליחו להיכנס למשחק. מנגד, מכבי לא מצאה פתרון לקאיימאקוגלו המצוין (20 נק'), כשגם דיאמנטידיס, באטיסט ושאראס שותפו דקות רבות ונתנו תפוקה מרשימה על הפרקט.
עכשיו הצהובים חוזרים להיכל נוקיה לשני המשחקים בשבוע הבא והם צריכים לשמר לא מעט תכונות. סבלנות, דבקות במטרה ולחימה כפולה של 40 דקות, העיקר לא לחזור לאתונה. רק שיהיה ברור, הניצחון במשחק הקרוב יושג, לא רק בגלל הרמה המקצועית או ההכנה הטקטית, אלא בעיקר בזכות מוטיבציה, לחימה, הגנה בלתי מתפשרת, זינוקים על הפרקט והמשך המאבק על הכבוד. לא הדעה של נהג המוניות והסוחרים באתונה תנצח, אלא רק הפעולות על המגרש. ושיהיה בהצלחה למכבי.