אח, איזו אליפות נפלאה. בלתי צפויה, יוצאת דופן, מסעירה, מרהיבה. עלי מוהר ז"ל היה מוסיף כמובן "שגיבה". קבוצה כמעט אלמונית מהפריפריה, מעיר קטנה הנמצאת 200 קילומטרים בקירוב ממרכז הארץ והאקשן, באה משומקום ונוטלת את הכתר. נציגה של אוכלוסיה זעירה, 0.3% מכלל המדינה, לא מתרגשת אפילו מכך שהקהל שלה לא מזדרז להציף את היציעים ודוהרת חופשי אל היעד הקסום. מאמן לא אופנתי במיוחד, שעד אז התקשה לעשות לעצמו נפשות ושם, ולא זכה עדיין בתואר – שובר את כל המיתוסים והשיאים. מועדון חסר מסורת, נטול כוכבים, עם תקציב בינוני במקרה הטוב, קורא תגר על כל הגדולים והגדולות, מנצח אותם ואותן במאני טיים, ולמרות חודשים ארוכים של משיכת כתף וחוסר אמונה ציבורי ובעיקר תקשורתי, מראה לכולם ממה קורצה זכייה סוחפת, רבת השראה, היסטרית והיסטורית.
איזו אליפות כבירה. פרק מוזהב בדברי ימי הכדורגל. סיפור סינדרלה שידברו עליו בכל רחבי תבל גם אחרי 50 שנה. עובדה: הנה אנחנו מדברים, כותבים, מתרגשים, יובל שנים אחרי שאיפסוויץ' טאון הקטנה זכתה פעמיים – ראשונה ואחרונה (בינתיים) – באליפות הליגה הבכירה באנגליה. כיום הפרמיירליג, אז, ב-1962, עוד הליגה הראשונה.
כבודה של עירוני קרית שמונה במקומו מונח, ועוד נגיע אליה, אבל לאיפסוויץ' מגיעה זכות ראשונים: היא רקחה את האגדה הזו הרבה לפני שלקרית שמונה היתה קבוצת כדורגל ייצוגית, אפילו הרבה לפני שרן בן שמעון, שלא לדבר על שיר צדק, נולדו. זוהי איפסוויץ', ילדה, מצפון מזרח אנגליה, שלא רק הקדימה את החבר'ה מגבול הצפון, אלא אף האפילה עליהם בכך שהניחה על ראשה כתר אליפות בעונת הבכורה שלה בליגת העל במדינתה. קרית שמונה תוכל להחזיר לה מנה אחת אפיים: להניף עוד צלחת אליפות, הישג שנערי הטרקטור לא הצליחו לשחזר.
איש איננו מנסה לטעון כאן כי יש מקום כלשהו להשוואה בין גיר לגבינה. בין הליגה האנגלית לישראלית. בין הכדורגל הזה להוא. אבל איפסוויץ' וקרית שמונה יכולות בכל זאת להיכנס תחת אותה קורת גג, כי מבחינת הנרטיב, מדובר בשתי סינדרלות הליגה הגדולות והייחודיות בארצן.
עד להעפלה לליגה הבכירה ב-1961, איפסוויץ' טאון היתה – במושגי מולדת המשחק – עיירת ספר. היא נוסדה ב-1871 אבל רק ב-1938 התקבלה לליגות המקצועניות הרשמיות. 24 שנים בלבד לקח לה על מנת להביא את תואר האליפות האולטימטיבי לביתה, פורטמן רואד, והיא עשתה זאת בעיקר בעזרת המנג'ר. אלף ראמזי נטל את שרביט האימון של הכחולים ב-1955, כאשר איפסוויץ' היתה בליגה השלישית. תוך שתי עונות היא דילגה לשנייה. תוך שלוש נוספות – לראשונה בפעם הראשונה. תוך עשרה חודשים – אלופה. לו יכלה סינדרלה המקורית, זו של הסופר שארל פרו ואולפני וולט דיסני בהוליווד, לבקר אז בפורטמן רואד, היא היתה בוודאי מתיישבת בקרן פינה, או פינת הקרן, וממררת בבכי תמרורים. מישהו גזל לה את התהילה.
רן ראמזי בנה קבוצה בדמותו. הוא היה מגן קשוח, והוא ביסס את האתוס של איפסוויץ' טאון על תלכיד, זיעה ומחויבות. לכן לא היו בקבוצה של אלף בן שמעון כוכבים. הוא לא אהב וגם לא יכול היה להרשות לעצמו סופרסטארים. הוא חיפש איפוא כדורגלנים שיתאימו לשיטה ולאופי שלו, ועינו הינשופית וחושיו החדים והמנוסים היו אחראים לכך שבקרית איפסוויץ' פותחו וטופחו שחקנים אלמונים ברובם, לדוגמה השוערים דני עמוס ורוי ביילי (אביו של גארי ממנצ'סטר יונייטד), המגן ג'ון אלעד גבאי קומפטון, והקשר הסוחף ג'ון אדריאן אלסוורתי-רוצ'ט. כאשר רן בן אלף הבין כי יש לו חסר חמור בעמדה היצירתית, הוא שלף בכל זאת ארנק והימר על רכש גדול אחד בלבד: דאג מוראן, או כמו שהחבר'ה כינו אותו: דוד סולארי.
וכך השאיר שמעון ראמזי עם שלם פעור פה. קבוצתו כבשה את הפסגה בשלב די מוקדם, ולא הרפתה ממנה עד הסוף המתוק. היא הותירה הרחק מאחור גם את נציגתה הבכירה של העיר הגדולה, מחזיקת הדאבל הסנסציוני של העונה שלפני, טוטנהאם. אח, איזה אנדרדוג, ואיזו סיבה למסיבה, לסופרלטיבים מלוא החופן ולתחושה הנהדרת שהממון לא קונה הכל, ושלרומנטיקה יש עדיין מדינה.
כמה חבל שהמדינה הזו היא לא ישראל. שההשוואה הפיקנטית הזו כנראה מסתיימת אפילו עוד לפני שקרית שמונה הוכתרה רשמית. כמה עצוב שמעל משתה האליפות של קרית שמונה מרחפת סכנה של מעבר מסיפור אגדה לנכדים, לטלנובלה נוטפת בגידות, ארס והרס למבוגרים. כמה כואב שהבעלים של הקבוצה הישראלית, איזי שרצקי, לא מסוגל להתכרבל תחת משק כנפי ההיסטוריה ולהתחלק בפירות התהילה. כמה מדכא שהתנהלות, כלומר ההתנפלות, שלו על מאמנו, טרפה את קלפי ההישג הבלתי נתפס, בלמה את מומנטום ההתפעלות, ובסופו של יום ליוותה את ההגשמה האדירה של הפנטזיה שלו בטעם כה מר, עד כי מכל הצבעים הססגוניים והנפלאים שיצר מונומנט הפריפריה הכחול-לבן הזה, אנו עלולים להיוותר רק עם הצהוב.
אם יביט שרצקי לרגע לאחור, הוא ילמד שיעור חשוב: שנה אחרי האליפות, קיבל אלף ראמזי את ברכת הדרך של מעסיקיו בפורטמן רואד ועזב לטובת נבחרת אנגליה. ב-1966 הוא הוליך אותה לזכיה בגביע העולם. ועוד משהו: איש איננו זוכר את שם הבעלים של איפסוויץ' טאון 1962.
סוף