יהדות השרירים האבודה

באוגוסט 2003 ביקרתי בפולין, המדינה שהפכה במהלך השואה לקבר אחים אחד גדול של העם היהודי. בעוד שבמחנות ההשמדה דמיי עמנו זועקים מן האדמה, בגטאות – ובמיוחד בגטו קראקוב – נדהמתי לגלות עולם תרבותי-יהודי שלם. החל מבתי הכנסת המרהיבים, דרך השכונות המהפנטות וכלה בסימנים היסטוריים של תרבות וספורט. עולם שלא בא לידי ביטוי בתמונות השואה המוכרות לנו ובתיאורי החיים הקשים והקיצוניים בגטו. העולם ההוא, שנמחק עד אפר ועפר על ידי הצורר נאצי, הותיר בי רצון לחפש ולהתחקות אחר הקהילות היהודיות הגדולות ההן. אחת שכזאת הייתה גם בהונגריה. אמנם על קצה המזלג, אבל הנה טעימה מתור הזהב של הספורט היהודי בהונגריה.

ליריית הפתיחה הרשמית לתקופה הזו, שמיצבה את יהודי הונגריה כאליטת הספורט באירופה, אחראי אחד ממייסדי התנועה הציונית והוגה הדעות המפורסם מקס נורדאו. בקונגרס הציוני השני ב-1898 תבע נורדאו את המושג "יהדות השרירים האבודה". "עלינו ליצור שוב יהדות חזקה. ליצור שוב! דברי ימינו מעידים כי לפנים הייתה קיימת יהדות כזאת... בעבר היינו בוחרים בחיסון הגוף במקום בהמתתו". המטרה של נורדאו הייתה לשקם פיזית את האדם היהודי ובכך להקטין, אם לא למנוע לגמרי, את התופעות האנטישמיות והפוגרומים שפשטו ברחבי היבשת.

אפילו עוד קודם לכן הספורט היהודי במדינה עלה לגדולה, כאשר 3 מתוך 7 חברי המשלחת ההונגרית למשחקים האולימפיים הראשונים באתונה 1896 היו יהודים. השם הגדול ביותר היה אלפרד האיוש גוטמן, שזכה בשתי מדליות זהב בשחייה (100 ו-1,200 מטרים). התופעה התפתחה עשור מאוחר יותר עם הקמתו של "מועדון הסייף והאתלטיקה הציוני" של בודפשט וכעבור 6 שנים הפכו הסייפים היהודים של הונגריה לשם דבר באירופה, בעיקר בזכות ד"ר יינו פוקס, שזכה בעצמו בשתי מדליות זהב אולימפיות ב-1908 ו-1912 במקצוע הדקר.

מהסקודטו עד אושוויץ
עד 1923 יהודי הונגריה כבר הפכו לשליטי הספורט של היבשת החל מהדומיננטיות המפורסמת בענף הסייף, דרך השחייה, החלקה אמנותית, היאבקות, הטלת כידון, טניס שולחן וכלה בכדורגל, ענף שנחשב אז בעיני ההונגרים נחות בהשוואה לסייף והשחייה. השם המעניין בקטגוריה הזו הוא ארפאד ווייס, שבכלל החל את הקריירה הספורטיבית שלו כמחליק אמנותי. בתחילת שנות ה-20' הוא החליט לעשות הסבת מקצוע.

ווייס הפך לכדורגלן וב-1924 עבר מהונגריה לקבוצת אלכסנדריה האיטלקית. שנה לאחר מכן הוא נדד לקבוצה שכיום מעט יותר מוכרת - אינטר מילאנו. כעבור שנתיים בלבד התמנה ההונגרי למאמנה של אינטר, הדריך אותה במשך 6 עונות ואף זכה לאמן את ג'יוזפה מיאצה, אחד מגדולי הכדורגלנים של איטליה בכל הזמנים והאיש שעל שמו קרוי איצטדיון סן סירו. את התהילה הגדולה קצר בבולוניה, כשזכה עימה פעמיים באליפות איטליה - ה"סקודטו".

אולם, ווייס מסמל לא רק את תור הזהב של הספורטאים היהודים של הונגריה, אלא גם את התקופה השחורה שלהם. בעצם, את התקופה השחורה והאפלה של העולם כולו. המאמן היהודי התקשה למצוא עבודה באיטליה לאחר 1938, בחר לשים את מבטחו בהולנד והצטרף לקבוצה דורדרכט. אלא שבשלב הזה המכונה הנאצית כבר פעלה במלוא כוחה גם בהולנד, שנכבשה במאי 1940. ווייס ומשפחתו נעצרו על ידי אנשי האס.אס ב-7 באוגוסט 1942, כשמונה חודשים לאחר ההחלטה על "הפתרון הסופי" בוועידת ואנזה (התכנית להשמדת יהודי אירופה).

מעל 564 אלף יהודים מקהילות וערים שונות ברחבי הונגריה נספו בשואה, בהם גם ספורטאים גדולים נוספים דוגמת יאנוש גאראי, אלוף אולימפי בסייף מאמסטרדם 1928, וגם חברו לנבחרת אטילה פטשאואר, אלוף אולימפי בעצמו שכונה "המוסקיטר" ועונה למוות באוקראינה. כמעט כל יהדות הונגריה נכחדה בשואה, ובתוכה כאמור אותה אליטת סייף שהייתה גאוות הספורט האירופאי הבורגני רק עשור קודם לכן. "הספורט היהודי בהונגריה"? ב-1944 לא היה ספורט, לא היו יהודים וגם לא באמת הייתה הונגריה.

מהגטו למשחקים האולימפיים
דווקא אז, מתוך האפר והמוות, קם לו דור חדש. היה זה דור שראה לנגד עיניו דבר אחד ויחיד – שחזור יהדות השרירים האבודה. לפי המציאות שהייתה בשטח (רק 145,000 יהודים שרדו), היה נראה כי הקהילה בהונגריה לעולם לא תחזור למה שהייתה. לא לתרבות המשגשגת של תקופת האימפריה האוסטרו-הונגרית ובטח שלא לספורט המצליח שלאחר מלחמת העולם הראשונה. אלא שהמיתוס "משואה לתקומה" נכון גם במקרה של האתלטים היהודים בהונגריה, ואיתם הקהילה כולה.

הסיפור המוכר ביותר שייך כמובן לאגנס קלטי, שבאמצעות זהות שאולה התחבאה מפני הנאצים וכך שרדה. קלטי חזרה להתאמן אחרי המלחמה ובגיל 25 פרצה בקריירה ספורטיבית מהגדולות שידעו המשחקים האולימפיים. קלטי זכתה בעשר מדליות אולימפיות, 5 מהן מזהב. לצד קלטי, גם סיפורה של אווה סקלי מסמן יותר מכל את הרנסנס של יהודי הונגריה אחרי הקטל הגרמני.

סקלי, ילידת 1927, החלה לשחות בגיל צעיר וסומנה כאחת ההבטחות הגדולות של השחייה בהונגריה,  אך ב-1941 סולקה מקבוצתה בטענה כי "דתה אינה דת ראויה". החל מיוני 1941 הונגריה הצטרפה להיטלר ולצבא הרייך השלישי במלחמה, אך ב-1944 נכבשה על ידי הנאצים מחשש כי תפר את הברית. לסקלי לא נותרה ברירה אלא לנטוש את השחייה ולמצוא מקום מחבוא. היא הסתתרה בבית מחסה בבעלות שווייצרית בבודפשט ומכיוון ששווייץ נתפשה כמדינה נייטראלית, השחיינית המוכשרת ושאר היהודים שהסתתרו עימה הצליחו לשרוד. כדי לשמור על כושר בשבי, סקלי הייתה חייבת להפגין נחישות והתמדה עילאיים. מדי יום היא רצה במעלה ובמורד המדרגות בבניין, שגובהו 5 קומות, לא פחות מ-100 פעמים.

אחרי המלחמה, סקלי נישאה לשחקן הכדורמים האגדי דצ'ו ג'יארמאטי וב-1947 חזרה לבריכה. היהודיה בת ה-25, גיל מבוגר מאוד לשחיין בתקופה ההיא, הופיעה למשחקים האולימפיים בהלסינקי 1952 והפתיעה כשהפכה לאלופה אולימפית במשחה ל-200 מטרים חזה. עד היום סקלי, שזכתה גם במדליית כסף אולימפית במלבורן 1956, נחשבת לאחת מגדולות שחייניות החזה בהיסטוריה כשבאמתחתה היו גם 10 שיאי עולם, 5 שיאים אולימפיים ולא פחות מ-68 תארים מקומיים. ב-1957, זמן קצר לאחר ניסיון המרד של אזרחי הונגריה בשלטון הקומוניסטי ובהשפעה הסובייטית, ברחה עם בעלה לארצות הברית. בתם, אנדראה ג'יארמאטי, הפכה גם היא למדליסטית אולימפית בשחייה עם כסף וארד במינכן 1972.

לאורך המאה ה-20 הדמויות השתנו, אך הנרטיב עצמו שרד את מלחמת העולם הראשונה, את השניה ואפילו את השואה. סיפור בהמשכים שהדגיש את תפארתה ועוצמתה של יהדות הונגריה, קהילה יוצאת דופן שכיום מונה בין 50 ל-100 אלף יהודים. ומה עלה בגורלה של יהדות השרירים האבודה של נורדאו, זו שהתרחבה לחלקים נוספים של אירופה? פשוט עשתה עליה - בין אם מדובר בספורטאים, מאמנים או אגודות. אם ניתן לטעון בצורה פשטנית כי השואה זירזה את הקמת מדינת ישראל, אז בהחלט נכון לומר כי לספורטאים היהודים בהונגריה יש חלק לא קטן בעיצוב יסודותיו של הספורט בישראל.