פצצה לרשת - ערוץ הספורט

טיל לחיבורים, קרב הישרדות, בונקר. 64 שנים של מאבק קיומי חילחלו גם למילון המושגים הספורטיבי התקשורת לוקחת את הספורט ברצינות? זה הקסם

יאללה מלחמה

ערב ירד, גשם והראות לקויה. חיים זינק ראשון ורץ קדימה. כמה חבר'ה אמיצים יצאו מיד אחריו, בלי לדעת מה עומק הביצורים של המכונה המשומנת ממול. תוך כדי ריצת אמוק חיים הבחין ביוסי נופל לקרקע וצועק "הרגל!", אבל אין זמן לעצור, חייבים להמשיך הלאה. בבונקר חיכו לו חמישה, מוכנים להגן בחירוף נפש. חיים לא נבהל וירה טיל שטס דרך החומה המבוצרת. הפגיעה היתה קטלנית, ישר במטרה, והקרב הסתיים בניצחון מפואר. עכשיו קומו ותריעו לחברים האלה בכחול.

כנראה שרק במדינה כמו שלנו משחק כדורגל יכול להישמע בדיוק כמו הבית האבוד של "גבעת התחמושת". אל תרגישו רע, אנחנו לא אשמים שהספורט שלנו לקח את כל מילון המושגים של צה"ל. ככה זה כשאתה גדל על מור"קים, עיטורי עוז וצליחות תעלה. הרי איזו ברירה כבר השאירו לנו? כשסבא שלך מנצח את הנאצים, סבתא שלך מנצחת את הבריטים ואבא שלך את יום הכיפורים, אז ניצחון שלך על מ.ס אשדוד מרגיש באותו קליבר.

שנים של מלחמות, מהדורות חדשות ביטחוניסטיות ותמונות של חיילים בעמוד הראשי של העיתון עיצבו את השפה הספורטיבית שלנו כמו שרק אליעזר בן יהודה ידע לעשות. בספורט הישראלי כובשים שער, יורים לרשת, מפגיזים מחוץ לרחבה, צולפים מחוץ לקשת, מתאבדים על המגרש, בועטים פצצה, קוברים שלשה, שולחים טיל, פורצים בונקר, לא לוקחים שבויים ועולים לקרב תחתית קריטי, קרב הישרדות, קרב של חיים או מוות. וכל אלה עוד לפני הקטטות ההמוניות ובעיטות הנינג'ה של שחקנים/מאמנים/מאמני שוערים.

זו הטלת אחריות מאוד פופולארית, אבל הפעם יש בה הרבה מן האמת - הכל מתחיל בתקשורת. הרבה לפני האינטרנט, חדשות הספורט והצעקות של הקוף ביציע. הספורט לא היה מעולם מנותק מהמציאות שבה הוא חי. לפני, אחרי ובמהלך מלחמת ששת הימים שיחקו כדורגל בליגה הלאומית, עד מלחמת ההתשה הפועל פ"ת התישה את הליגה, וגם כשצה"ל היה תקוע בבוץ של לבנון היה צריך לדווח לכמה מתעניינים מה קורה במונדיאל בספרד. וכשהסיקור הספורטיבי הולך יד ביד עם החדשות מהחזית, גם המילים מתערבבות.בטח תגידו שזה לא צריך להיות ככה, שאפשר לקדם מחזור ליגה מותח בלי תיאורים דרמטיים והבטחות להתגוששות סוערת. בטח תתלוננו שהגורל של המדינה הזאת דפק אותנו. שככל שהשלום מתרחק, גם החלום שאי פעם ניקח את הספורט יותר בקלות הולך ונעלם. ואני אומר, לעזאזל עם זה. כי מי באמת רוצה את זה אחרת? עדיף את היבשושיות האנגלית? ("או, זה נהדר, מארבלס, ג'אסט מארבלס") או את הסלנג האמריקאי המטופש? ("וואט א-סלאם-ג'אם-וואם-באם!"). אנחנו ישראלים, לטוב ולרע, ולעתים קרובות גם למכוער. הרי בלי ההשפעה הצה"לית לשריף אלי כהן היו קוראים סתם אלי כהן, לרס"ר צביקה שרף לא היתה עבודה צדדית חוץ מכדורסל ובטריבונה היינו צועקים "קדימה הפועל, עשי כמיטב יכולתך!".

כי אולי זאת כל הפואנטה ביום העצמאות. 64 שנים אנחנו נאבקים במדבר הזה כדי לומר 'אנחנו ברשות עצמנו, תנו לנו לעשות את זה בדרך שלנו'. מגיע לנו להיות עצמאיים באמת, וזה אומר להיות גאים גם בדברים שאנחנו עושים הכי עקום בעולם. אם בא לנו להפוך את המגרש לשדה קרב, אף אחד לא יעצור אותנו מלעלות על טנק בדרך למושבה. אם הבונקר האיראני והבונקר של מכבי פ"ת נראה לנו אותו דבר, אז לשבת אחת זכותנו המלאה לשים את מוראד מגמאדוב בין כוונות. זו לא בושה להיות פטריוט. ועכשיו תסלחו לי, אני צריך להתכונן לקרב על הכרטיס לאירופה. יהיה אש. יאללה מלחמה.