$(document).ready(function () { setTimeout(function () { $('#Haim_L').remove(); }, 2500); // Remove the element after 3000 milliseconds (3 seconds), you can adjust this value as needed });
הצטרפו אלינו
ברשתות החברתיות:

בימים שעוד היה לנו צ'אנס

זוכרים את נערות הליווי והתבוסה לדנמרק בקמפיין המוקדמות ב-2000? אנחנו העדפנו להדחיק. הנה לפניכם תסריט שונה: מה היה קורה לו היינו עולים

שי וולך
שי וולך  07.06.12 - 14:41
הקיצוני של סלטה ויגו. רביבו מול טרזגה
הקיצוני של סלטה ויגו. רביבו מול טרזגה

חגיגת הכדורגל ההולנדית הגדולה עמדה להיפתח בתוך שבוע ואחי ואני ממש לא התכוונו להפסיד אותה. יכולתי לשמוע את יאקוב מועך את פחית הבירה שלו עד לדירה שלי בכרונינגן כשהודעתי לו שזה לא יקרה. "הרגע חזרתי ממשרד הכרטיסים - כל המשחקים של הולנד סולד אאוט", הסברתי לו בנימה של אכזבה. "אז מה עושים?", שאלתי. כסף לספסרים לא היה לנו, אבל הסכמנו מראש שבמקרה שלא נהיה במשחקים של הולנד, ננסה להתגנב למשחקים אחרים.

  • סגלים, חדשות, טבלאות ולוח משחקים באיזור היורו החדש שלנו >
  • "תגיד, עדיין יש לך את דגל הכחול-לבן שאמא הביאה לך מהביקור בירושלים?", שבר יאקוב את הדממה. "יכול להיות", עניתי מבלי להבין לאן הוא חותר. יאקוב צחקק: "ראית חדשות? שמעת מה קורה ביזראל?. "כן, ראיתי שהם יצאו מלבנון, אבל מה זה קשור עכשיו?", הקשיתי. "שום לבנון,  הנבחרת שלהם נחתה היום בשחיפהול. תכין את שרשרת המגן דוד שקיבלת לבר מצווה", שאג, " הולכים לראות את ברקוביץ' בלייב!!!".

    טלפון אחד לדוד מאיר מחיפה, ומעטפה עם השמות שלנו עליה עשתה את דרכה לבלגיה והולנד 2000. שנינו ראינו את משחק ההעפלה ההיסטורי של יזראל לטורניר אחרי ניצחון מרשים על דנמרק, אבל לרגע לא חשבנו להעדיף את הנבחרת של אבותינו על האוראנג' שלנו, במיוחד לא כשהשתיים הוגרלו לאותו הבית.

    בזמן שאספנו את הכרטיסים למשחק הראשון מול צרפת בקופות האצטדיון בברוז', יאקוב התחיל להפליג בתיאורים ששמע ברדיו. "אומרים שיש להם שחקן חצי ביוני. הוא גדל בדרום המדינה ליד הכור האטומי ושהוא מכונה אינספקטור גאדג'ט של הכדורגל היזראלי", הוא השוויץ. "זה לא היוסי ההוא שדוד מאיר סידר לו מבחנים באייאקס לפני כמה שנים?", שאלתי. "איך אתה חושב שהשגנו את הכרטיסים?", קרץ, ופנה לגלגל לו סיגריה מהעשב שהביא מהבית.

    מחוץ למגרש, האווירה הזכירה לי את יום העצמאות שבילינו בקיבוץ ראש הנקרה אחרי התיכון. קללות בעברית מילאו את האוויר יחד עם עשן המנגלים שהישראלים הרימו בכל פינה. אוהד בחולצה כחולה של גדוד מילואים התווכח עם שוטרים שנזפו בו על שהסתובב עם ארגזי קרטיבים ללא רישיון. יאקוב קשקש משהו על החושים המסחריים החדים של היהודים לאורך ההיסטוריה ועל איך הם עומדים להחזיר את ההשקעה הודות לסחורה שקנו בזול במרכז העיר ומכרו ביוקר מחוץ לאצטדיון, אבל אני כבר שקעתי בתוכנייה שלי שבישרה לנו שיוסי בניון עומד להפוך לסחורה חמה בעצמו.

    לדוחק העצום בכניסה ליציע, גם 15 ימי עצמאות בקיבוץ לא היו יכולים להכין אותנו: היזראלים שנתקעו עם ארגזי צעיפים, פופקורן ומה לעזאזל שזה לא היה שהם ניסו למכור שם, חיכו עד לרגע האחרון בכדי להיכנס למגרש ואז רמסו אחד את השני בניסיון להיות ראשונים בתור. הסדרנים הבלגים החביבים עטו מבטים של אימה ובוודאי קיבלו פלאשבקים מאסון הייזל, בעוד אנחנו נדחקנו לסוף התור והגענו למושבים שלנו רק בדקה ה-15.

     30 שניות אחרי שהתיישבנו חזינו בחור ענק בהגנה, שלורן בלאן ניצל כדי לעשות 0:1 לצרפת. משפחה ישראלית מרובת ילדים מאחורינו פיזרה על פני כל השורה שלה לכלוך בכמות שהייתה מפרנסת בכבוד את המזבלה העירונית באוטרכט ובמחצית הייתה עסוקה בדיונים על השלכות מותו של חאפז אל אסד אמש יותר מאשר הייתה מוטרדת מההגנה הישראלית. הנרי ו-וילטורד שילשו את היתרון עד הסיום ולמרות שלא היה ברור לנו למה, רוב האוהדים בכחול יצאו מהאצטדיון גאים כאילו הם ניצחו 0:3 ולא להיפך.

    חמישה ימים ו-177 ק"מ מאוחר יותר, ברוטרדם, יאקוב ואני לא לקחנו סיכונים ונכנסו לאצטדיון החדש כשעתיים לפני שריקת הפתיחה למשחק של הולנד מול יזראל. העובדה שעל הדשא עמד להתחיל סוג של דרבי עבורנו לא גרמה לי תחילה לרצות שברגקאמפ וחבריו ייכשלו למרות שלדעתי יאקוב כבר הספיק להישבות בקסמיהם של ברקוביץ' את רביבו והיה לגמרי בעד יזראל. בעוד ביציעים המחזה היה מאוד מבלבל (בצד של ההולנדים הונפו דגלי יזראל, בצד של האורחים הונפו כרזות של קרויף, שפינוזה ועלי גראס), המחצית הראשונה הייתה מאלפת: הכחולים שטפו את המגרש בתצוגה התקפית נדירה ורק חוסר מזל מנע מהם לעלות ליתרון.

    הכוכבים ההולנדיים הובכו שוב ושוב ע"י הקשר הימני של ווטפורד, אלון חזן, בעוד "הקונקורד" של ניס, אלון מזרחי, קיבל אספקה שוטפת של כדורים מהקיצוני של סלטה ויגו. בהפסקה, במצב של 0:0, יאקוב כבר עבר לדבר בעברית עם בחור מיוזע בחולצה של 'טוטו'. 7 דקות מהרגע בו החלטתי שפאק איט, אני רוצה שיזראל תנצח, אחד הבלמים 'שלנו' חטף התכווצות שרירים וקלוייברט כבש את הראשון. למרות שעמוק בליבי האמנתי שיזראל שווה ניצחון, הרוח פשוט נטשה את המפרשים שלהם ודה בור וזנדן קבעו 0:3 לאוראנג'.

    ברכבת הביתה, הזכר האחרון למזרח התיכון נשטף ביחד עם היזראלים שניסו להתפלח לנסיעה ללא כרטיס והורדו ממנה, והולנד חזרה לרגע לדמות למקום בו גדלנו, במקום למעצמת הגרעינים השחורים שהיא הפכה להיות לפתע. "ראיתי אותך כוסס שם ציפורניים. אין טעם שתכחיש, שנינו בעד יזראל בטורניר הזה!", תקף אותי יאקוב. אחרי מספר דקות של עיכול יריתי חזרה: "אין לי איך להסביר את זה, אבל להגיע לחצי הגמר עם המארחת ולעוף בפנדלים זו כבר לא המשימה שלנו. אני רק רוצה לראות גול כחול-לבן". יאקוב נראה מופתע מהחזון הציוני שלי, אבל מיד חזר לשדר קונקרטיות: "חבל שתכניס את עצמך למצב הזה. צרפת ניצחה היום את צ'כיה 1:2 ואין לנו יותר סיכוי לעלות. המשחק השלישי יהיה לפרוטוקול בלבד". "אחותך לפרוטוקול בלבד", חתכתי, "רק גויים מוותרים בקלות".

    במהלך חמשת הימים הבאים לא היו אוהדים יותר אדוקים ליזראל מאשר שנינו. בביקורים היומיים שלנו באימונים של נבחרתנו החדשה כבר זיהינו את כל הפרצופים בסגל, ולהוציא תקרית לא נעימה במהלכה נזרקנו מהיציע בחשד שאנחנו מרגלים צ'כים, לאורך כל אימון ניתחנו כל מערך אפשרי שיוכל להעניק לנו את השער ואת הניצחון המיוחל. יאקוב טען שזה לא סביר בעליל שעד שהגענו לטורניר גדול נסיים אותו עם 0 שערים ו-0 נקודות, ובכדי להראות לי כמה הוא מאמין בכך הוא הימר על 1,500 הגילדן האחרונים שלו שיזראל תנצח 0:2 והחל להסתובב עם החולצה מספר 3 של דוד אמסלם, אותה החליף עם אוהדת בבלונד מלאכותי תמורת שקית עשבים.

    עכשיו כבר לא הייתה דרך חזרה. הולנד ניצחה את צרפת בסטייל 2:3 במשחק ענק שלא עניין אותנו בכלל, ואנחנו דחפנו בתור בליאז'. המהפך הושלם: משני יהודים הולנדים ממוצעים, הפכנו לצמד יזראלים יהיר, מזיע ובטוח בעצמו, ובינינו לבין השגת המטרה עמדה רק צ'כיה. "מי זאת בכלל צ'כיה?", הסביר יאקוב ביציע, "ביורו 96' היה להם פוקס של החיים, ושקוף שאין להם בלם שמסוגל לעצור את האווירון". כשטל בנין בעט למשקוף בדקה ה-30 הוא צעק לעבר הזקנה הצ'כית מתחתינו: "עזרתם לגרמניה במלחמה, יא נאצים. עוד רגע ונשלים עליכם אנשלוס כמו שעשינו במוקדמות לאוסטרים ולבאריץ', יימח שמו".

    מתוך תחושת גורל זרה אך מוכרת, הצטנפתי בכיסאי ורק קיוויתי שבניון יעשה משהו ויציל אותנו מגורל ההשפלה. בדקה ה-63 בניון קרקס את הגנת היריבה וסידר לנימני שער בטוח, אבל האחרון העדיף להתחזות ברחבה. לפתע הכול התפרק בתוך שניות: שמיצר הבקיע בנגיחה אחרי מצב נייח, רביבו הורחק בעבירה מגעילה של תסכול, ושמיצר, שוב הוא - זה שביציע טענו שהוא לא פוגע ממטר - סובב את הסכין עם שער חצי עצמי של בלם כבד בשם בן שמעון.

    שניות אחרי שריקת הסיום, האצטדיון התרוקן במהירות מפחידה מיזראלים. יאקוב ואני נותרנו לבדנו ביציע בין ערימות ענקיות של זבל ותלים של קליפות גרעינים. אחי מירר בבכי וחישב כמה ג'ויינטים היה יכול לקנות באלפי הגילדנים שהפסיד ואני רק תהיתי איך נשאבתי למערבולת הזו. ואז, ברגע שלכד את כל מהותנו ומהות המורשת עליה גדלנו, יאקוב הרים את פניו אליי ושאל בדמעות: "עוד פעם מצב נייח? האבנט דה ג'ואיש פיפול סאפרד אינף?".

    הכתבה הנ"ל היא פרי דמיונו של הכותב וכל קשר בין הכתוב למציאות מקרי בהחלט