הרבה אנשים מתארים את הולדת בנם או בתם, לרוב הבכור/ה, כרגע המאושר בחייהם. ולפני שבוע, במוצ"ש, כשהם בתוך החודש התשיעי להיווצרותם, הסילברבקס חוו את מה שהוא כנראה הרגע המאושר בתולדותיהם. לא, זה לא היה הטאצ'דאון הבכור, הוא כבר בא והלך. ניצחון הביכורים? לא, לא. הוא עדיין מסתתר איפושהו (ובמקרה הזה, של קבוצה בלי מגרש ביתי, באמת אין שום דרך לדעת היכן הוא מתכנן לצוץ). אבל 36 שבועות אחרי שאפשר היה לזהות אותם באולטרא סאונד, אפשר גם היה להרגיש שמשהו באמת נולד שם, במשחק הרביעי של הקבוצה. הקריאות מעולם לא היו קולניות יותר, הקפיצות מעולם לא היו גבוהות יותר והכיפים מעולם לא היו חזקים יותר. ומעל הכל, החיוכים – הם היו הכי רחבים שתווי הפנים של הבחורים בצהוב-שחור מאפשרים.
תשעת החודשים האחרונים, כשהסילברבקס הפכה מניצוץ בעיניים לרעיון ממשי והחלה להתאמן, במספר חד ספרתי של אנשים חסרי ציוד אבל חדורי אמונה ומוטיבציה בספורטק רחובות, היו עבור הקבוצה מסע של בנייה מאפס. כמעט יש מאין. אבל לאט לאט, גיד אחרי גיד (מתוח), עצם אחרי עצם (שבורה), הלך ונבנה שם גוף. אורגניזם עצמוני, עם DNA משל עצמו, יתרונות משל עצמו, מחלות משל עצמו, דפוסי התנהגות משל עצמו. וגם אם אפשר היה לזהות אותם עוד קודם, וגם אם אפשר היה לומר שעצם פתיחת העונה הייתה אולי הלידה הרשמית, הרי שרק בתום הקרב מול חיפה אנדרדוגס, על הדשא הסינטטי ברמלה, אפשר היה לשים את החותם. עכשיו כבר אפשר להיות בטוחים במבנה הגוף, אפילו בצבע העיניים. וחשוב יותר: למי היא דומה.
גנים טובים
לסילברבקס צוות רחב של 4 מאמנים – כולם עם ניסיון ממשי בפוטבול, בין אם בתיכונים בארצות הברית (קורי וטיילור האמריקאים), או ברמות החובבניות של המשחק באוקראינה (קוסטה) או בישראל (רביב, ממקימי הליגה כאן). הם מביאים לקבוצה קור רוח, ריכוז ותשוקה בכמויות. אבל גם בספורט מקצועני, בו למאמנים גישה מלאה והשפעה גדולה על השחקנים, צוות מקצועי לא יכול לעשות יותר מאשר להביא את הסוס לשוקת. על אחת כמה וכמה כשמתאמנים פעמיים בשבוע, וכשלמאמנים אין כמעט שום יכולת "להחזיק קצר" את השחקנים. לכן, סגל עם אנרגיות חלשות, סף שבירה נמוך, יכולת ריכוז בעייתית ומוטיבציה לא יציבה יכול היה להתאמן תחת צוות של עשרה מאמני NFL, וזה לא היה עוזר. את הדברים צריך להביא מהבית. כן, 3000 שקל הוצאה שנתית לשחקן בעונתו הראשונה זה לא מספיק. להגיע לאימונים זה לא מספיק. להקריב את הגוף זה לא מספיק. גם מוטיבציה גבוהה וקשיחות מנטלית צריך להביא משלך.
למזלה של הסילברבקס, החבר'ה מביאים את זה. זה נכון לצעירים ולצעירים פחות, לחבר'ה שהיו שם מההתחלה ולחדשים, לצברים ולעולים – החדשים והוותיקים. הרוב המכריע מביא איתו קשיחות ונחישות מהבית, וביחד הם מייצרים מאסה קריטית שהופכת את הסגל הזה לקשוח ונחוש.
למשחק מול חיפה הקבוצה הגיעה במצב רוח מרומם. ואז, קצת אחרי שמונה בערב, בתום טקס הדלקת נר ראשון באדיבות בית חב"ד (שגם סיפק סופגניות אחרי המשחק), הסילברבקס עלו אל הדשא למשחק מול האנדרדוגס מחיפה, וברבע הראשון חטפו טאצ'דאון אחרי טאצ'דאון. אחד עשר ימים אחרי התבוסה 74:0 ברמת השרון מול ההאמרס המצוינים, הפרצופים ליד הקווים של הסילברבקס שידרו "מה, עוד פעם?". עם כל הדגש שהקבוצה שמה על התקדמות, עם כל החיזוקים החיוביים על טאקל נכון, על מהלך התקפי מוצלח, על אימון חזק וטוב – שומדבר לא גורם להפסדים אסטרונומיים להיות כיף. ושוב היה זה השוק הראשוני הזה שהוביל לפרצופים המבואסים. אותו שוק שפקד את הקבוצה במשחק הראשון בירושלים, חזר על עצמו כמה פעמים מול נהריה נורת'ן סטארז, ואז שוב ביתר שאת מול ההאמרס.
אבל אז התגלה דפוס התנהגות אחר של הקבוצה. מי שעמד בצד או ישב ביציע (שכרגיל איכלס משפחות ובנות זוג, אבל הפעם גם חבורה של רמלאים צעירים שחלפו במקום במקרה, אהבו את מה שראו, וקראו לעוד חברים וחברות להצטרף) ממש יכול היה לראות את זה קורה. כמו קבוצת בנאים שמרכיבה סכר בזמן שהמים שוצפים, שחקני הסילברבקס החלו להעמיד בלוק על בלוק בקיר הביטחון והאמונה של הקבוצה. מילה טובה פה, צעקה קטנה שם, דחיפה חזקה כאן. חסימה טובה פה, ריצה קטנה שם, טאקל חזק כאן. זו קבוצה שלא צריכה יותר מזה כדי להתעורר.
זכרון קצר
בשתי הדקות האחרונות של המחצית הראשונה ההגנה באמת נכנסה לזה, ואל ההפסקה הם ירדו עם טיפה מומנטום. לא פעם ראשונה שהקבוצה מסיימת מחצית או משחק בצורה מעודדת. קורי, מאמן ההגנה, עשה כל מה שהוא יכול כדי קודם כל להבהיר כמה הוא מרוצה משתי הדקות האחרונות, לפני שהמאמנים לקחו את מה שהביא למומנטום הקטן הזה והפכו אותו לתכנית משחק חדשה. שחקני ההגנה וההתקפה התגודדו סביב לוח השרטוט כדי להסיק מסקנות ולגזור מהן את ההתאמות הנכונות. כן, לוח התוצאות האלקטרוני הראה 0:36 לאנדרדוגס, אחת משלוש המייסדות של הליגה ושהשם שלה אירוני לגמרי מאחר ומדובר באלופה לשעבר ובקבוצה מאומנת שנתנה מחצית ראשונה מרשימה. אבל זה לא עניין אף אחד מהסילברבקס. המחצית השנייה היא משחק חדש לגמרי. גם זה דפוס התנהגות של הקבוצה הצעירה: זיכרון קצר.
האנדרדוגס, שבשלב מוקדם הפגינו אצילות והפסיקו ללכת על מהלך בונוס של 2 נקודות אחרי טאצ'דאונים והשתפשפו בניסיונות בעיטה, עלו למחצית השנייה בציפיה שהיא תיראה פחות או יותר כמו הראשונה. למה לא, בעצם? כמה מחליפים שקיבלו הזדמנות הביאו איתם את המוטיבציה הנחוצה כדי לעמוד בציפייה הזו, והכל היה מוכן. רק שהסילברבקס לא היו אותם סילברבקס. הם עלו חדים יותר, נחושים יותר, ויותר מלומדים מאשר במחצית הראשונה. האנדרדוגס מצידם הפילו כמה כדורים שבמחצית הראשונה הם תפסו בקלות, ופתאום זה נראה היה כמו מאבק בין שתי קבוצות מאותה ליגה. ועבור קבוצה בשנתה הראשונה כמו הסילברבקס, מול יריבה מנוסה ומוכחת כמו האנדרדוגס, אין מחמאה גדולה יותר.
החצי המלא
13 נקודות הצליחה חיפה לצבור במחצית השנייה. מי שזה הזכיר לו את המשחק הראשון של הסילברבקס, שחטפה 47 נקודות במחצית הראשונה בירושלים מול הרלבס ואז רק 15 במחצית השנייה, בהחלט יכול היה לשאוב עידוד מכך שהקבוצה שוב הציגה שיפור הגנתי בשני הרבעים האחרונים. זה מעיד על היכולת ללמוד תוך כדי משחק ועל לסף שבירה גבוה – דברים שקצת נעלמו בתבוסה להאמרס. ובכלל, לדקות ארוכות, ולא לראשונה העונה, ההגנה של הסילברבקס בהחלט נראתה כמו הגנת IFL לגיטימית. המספרים, אגב, תומכים בזה. דייב ומתן מדורגים גבוה בטבלת מבצעי ה"סאק" והסטטיסטיקה (החלקית) מראה שהסילברבקס כקבוצה מדורגת גבוה בסאקים ובטאקלים. לא, פוטבול הוא לא משחק של סטטיסטיקות במובן שסטטיסטיקות לא מספרות בו את הסיפור כמו שהן מסוגלות לעשות בענפים אחרים. ונכון, זו הגנה שנשארת הרבה זמן על המגרש אז יש לה יותר הזדמנויות לצבור סטטיסטיקות. ועוד יותר נכון: אף אחד לא אמור לשחק פוטבול בשביל המספרים. אבל הם כן עוזרים לאשר תחושה שהורגשה בפועל, והיא שלדקות לא מבוטלות, ההגנה של הסילברבקס עושה עבודה ראויה.
ומה עם ההתקפה? אחרי שהייתה קרובה סנטימטרים לטאצ'דאון בסוף המשחק הראשון, ואחרי שצברה 14 נקודות מול נהריה, ואחרי שכמעט לא הייתה קיימת מול ההאמרס, היא התקשתה גם מול חיפה, למרות כמה מהלכים חיוביים. ככה שדבר לא הכין את הנוכחים לדרייב האחרון. הסילברבקס קיבלו את הכדור עם 29 שניות על השעון, ויצאו לסדרת מהלכים מוצלחת, חדה, יפה. כשנותרו שלוש שניות על השעון היא כבר הייתה מרחק יארדים ספורים מהאנד זון של חיפה. סנאפ, טיק, תנועה, טק, מסירה, טיק, תפיסה, טק. טאצ'דאון. באזר. רק שלא היה באזר. אבל גם אם היה, אף אחד לא היה שומע אותו. לפחות לא בצד של הסילברבקס.
6:13 לחיפה, זו הייתה תוצאת המחצית השנייה. חיפה זו קבוצה שנתנה העונה 15:64 לבאר שבע, שבעצמה הביסה במשחק קדם עונה בתוצאה די דומה את הסילברבקס. ועכשיו, חודש וקצת אחרי, מחצית שלמה נגמרת 6:13. כמו סטטיסטיקות, תוצאת מחצית היא לא משהו שמשחקים בשבילו. משחקים בשביל המאבק, בשביל להשתפר, בשביל לעמוד באתגרים, בשביל לשים לעצמך מטרה ולהגיע אליה. אבל תוצאת מחצית היא משהו שאפשר ללמוד ממנו דבר או שניים.
אלא שאם יש שאלה אחת גדולה שצריך לענות עליה אחרי המשחק הזה היא מה לעזאזל קורה בסילברבקס שהם נראים אחרת בסופי מחציות או סופי משחקים? האם זו התחושה שכבר אין מה להפסיד? האם זו דווקא הדחיפות שהשעון היורד מכניס בך, שגורמת לשחקנים לתת 101% ולצוות האימון לקחת סיכונים? כן. וכן. ובטח עוד תשובה או שתיים. אבל מה שזה לא יהיה, הסילברבקס צריכים להבין מה זה, ולהפוך אותו להרגל. כי לשחק חזק יותר בדקות האחרונות זה קצת כמו לנשום – אינסטינקט הישרדותי. כל תינוק נולד איתו. עכשיו מגיע השלב שצריך ללמוד איך שולטים באינסטינקט הזה, איך עוצרים את הנשימה כשמריחים עשן, איך מעבירים את האוויר מהאף לפה בריצות ארוכות. איך הופכים מייצור שורד, לייצור חי ובועט ומשגשג. זה אתגר שעומד בפני קבוצה אמיתית. שזה בדיוק מה שהסילברבקס מוכיחים שהם הופכים להיות, שבוע אחרי שבוע.