נכשלנו כחברה. אף אחד לא יכול לחלוק על זה, ואף אחד גם לא יכול לטעון שלא מגיע לנו להיכחד. בפוליטיקה, בכלכלה, ביחסים בינינו לבין עצמנו – אין שום הצדקה שנשרוד את הארמגדון שבא עלינו לרעה. אבל הספורט? הספורט אמור להיות עלה התאנה שלנו – תראו כמה מהר אנחנו רצים, תראו כמה חזק אנחנו מכים, תראו כמה גבוה אנחנו קופצים. אנחנו יצירים אלוהיים, לנו לא מגיע להישאר כאן?
לא. כי הרי מי שיביט בעניין לעומק, ולא יטמון את ראשו בחול, יבין שיש סיבה מאוד ברורה לכך שכל השיאים, ולמעשה כל גבולות היכולת האנושית, נפרצים פעם אחר פעם בשנים האחרונות. בן ג'ונסון, בארי בונדס ולאחרונה לאנס ארמסטרונג כבר נתפסו. השאר בינתיים נהנים מספק, אבל גם זמנם יגיע וגם הבלון שלהם יתפוצץ.
כולם משתמשים, וכולם יודעים שכולם משתמשים. אנחנו לא משתייכים לדור של ספורטאים עילאיים, אלא של מדענים עילאיים, שהביאו את רמת הסטרואידים ויתר החומרים משפרי הביצועים לרמות שלא נראו בעבר. ומין שלא מכיר במגבלות שלו, ושמתעקש ללא הפסקה להוכיח שיש לו גם את היכולות שאין לו – סופו לקבל שיעור קשה מאוד בצניעות מהי. (ניר קפלן)
יאללה, תביאו את סוף העולם. נתחיל מההתחלה. מקלות ואבנים, מדורה בלי גפרורים וכדורגל מסמרטוטים. הטכנולוגיה היא שהרגה אותנו, הקדמה רצחה לנו את הספורט. ז"א, את האשליה שהוא באמת קיים במלוא הודו וגדולתו. קחו למשל את ליגת העל שלנו - כחושה, לא אינטליגנטית במיוחד וגם די מכוערת - ונסו להיזכר כמה יפה וחכמה הייתם בטוחים שהיא, בימים ששנתנו לכם רק הצצה שבועית לרגעים הבודדים בהם היא נראתה מושכת.
פעם תקציר של בני יהודה מול הפועל חיפה ארך דקה וחצי וכלל כמה שערים חביבים פלוס. היום זה שידור מלא, על שלל הרחקותיו, בונקריו, החמצותיו, נבדליו, השממה ביציעיו, ורגעיו המשעממים עד מוות. פעם האמנו שיש פה כדורגל, התרגשנו מכל איתות ברשת ב' ובתכנית הסיכום השבועית הקבוצה שלנו נראתה תמיד בנויה לאליפות. ככל שהטכנולוגיה מגבירה מהירות, ככה הספורט פה נותן ברקס. תאמינו לי, עדיף לכבות את האור, כי בחושך הספורט שלנו ייראה בדיוק כמו ביום שהכרנו. (ארז וייץ)
*
קטע עם סוף העולם הזה – מפחיד והכל, אבל לא באמת אכפת לך שיגמר הכל, כל עוד כולם הולכים ביחד, וגם לא באמת אכפת לך שיגמר הכל, כל עוד אתה תשרוד לראות איך מתחילים מחדש...
לונדון 2012 הבהירה את זה באופן סופי – צריך אתחול ודחוף! המשחקים עצמם דווקא היו נפלאים. שיאים בדיוק במידה, טרגדיות נוגעות ללב, איכות שידור ברמה הגבוהה שידענו ומעל לכל – כפר גלובאלי אחד מקוון ומעודכן. טוויטר, אינסטגרם ופייסבוק חיברו את כולנו לרגשות, למחשבות ולתחושות, לא רק של המשתתפים במשחקים אלא גם לאזרחים הקטנים בכל מדינה שהצלחה או כישלון של ספורטאיה משפיע על תחושת הגאווה או ההשפלה.
בשביל להבין את הבעיה הקשה שהאולימפיאדה האחרונה הציבה בפנינו צריך לחזור ל-12 באוגוסט, שעה 21:00, זמן לונדון. טקס נעילת המשחקים האולימפיים הציג מופע אורקולי ספקטקולארי של מיטב המוחות המוזיקליים שהאי הבריטי יצר בימיו. לצד הומאז'ים מרגשים ופסיכודליים בהם צפינו בראסל ברנד ממחיז את I AM THE WALRUS של הביטלס, מאות רקדנים סוחפים את קייט בוש למקומה הטבעי כזמרת הפופ הגדולה והייחודית בהיסטוריה ואת המחווה המרגשת ל-IMAGINE בשיתוף מקהלת ליברפול, צפינו גם ב-ריי לואיס מהקינקס בביצוע מלטף ל-WATERLOO SUNSET ובאריק איידל שולח אותנו להתרפק על הנוסטלגיה המתוקה של "בריאן כוכב עליון". ואז הגיעה המוסיקה של ימינו... כמה זבל... ואז הבנתי.
אנחנו כבר לא מתרגשים ממוסיקה כמו פעם. הכל ממוחשב, חופר, פופיסטי וזול. אין לנו לאן להתקדם. טקס הסיום הוכיח באופן סופי שאין מקום להמשיך להתקיים במצב הנוכחי. אולי זה הטעם שלנו שנשר לתהומות הנשייה, אולי זאת הנגישות לכל שיר, בכל זמן, בכל פינה על העולם שטישטשה את אבחנתנו, הרי שפע יכול להיות טוב או ממש רע. כך או כך איבדנו ייחוד לכן צריך לסגור הכל. אולי אז נצא מהחשכה אל עידן חדש של צלילים. חדש ישן, שיחזיר את כולנו בערגה לימים של התחלה. (עידו גור)
הג'ודוקא טדהירו נומורה הוא מגדולי הספורטאים של העשור הקודם. תואר האלוף העולם שלו מ-1997 מתגמד בצילו של הישגו האמיתי. שלוש מדליות זהב אולימפיות רצופות (אטלנטה, סידני, אתונה). ג'ודו הוא ענף תובעני ואכזרי בו מעטים המתחרים אשר בכלל שורדים 12 שנה, והמשתתפים מוגבלים למדליה אחת בכל תחרות. חובבי הג'ודו לא ישכחו את התרגשות לאחר קרב הגמר באתונה, והידיעה שהם צפו הרגע בהיסטוריה. זכיותיו של היפני הן הישג נדיר, שספג אם יתרחש שוב גם במידה שהעולם לא יגיע היום לסיומו. נומורה הוא לא רק הג'ודוקא הראשון (וכנראה גם האחרון) שזכה בשלוש מדליות אולימפיות רצופות, אלא גם הספורטאי האסייתי הראשון שעשה את זה (בכל ענף שהוא). אבל ב-2008 כל זה לא הספיק על מנת לשלוח את נומורה גם לבייג'ינג.
היפנים באופן מוזר חרגו ממסורתם של כיבוד זקניהם, והעדיפו לשלוח למשחקים דגם צעיר אך לא משופר. אלוהי הג'ודו נקם במהרה כאשר מחליפו של נומורה הפסיד כבר בסיבוב הראשון ועוד לאמריקאי, אוי לבושה. במידה וחשבתם שזהו עונש מספק, טעות בידכם. ארבע שנים לאחר מכן העונש רק הוחמר, כאשר לראשונה בהיסטוריה משלחת הג'ודו היפנית חזרה הביתה ללא מדלית זהב גברית ובנוסף היא איבדה את הבכורה בדירוג המדליות הכללי. ככה שאם השמש לא תזרח מחר, תאשימו את ארץ השמש העולה, ששכחה לכבד את המסורת והעבר שלה והתפתתה לנעורים. זה חטא שקשה לכפר עליו. סוף עולם הוא התחלה טובה. (עופר אידלס)
*
די, נמאס, באמת הגיע הזמן לסוף העולם. למה אתם שואלים? אז זהו, שזה לא למה, אלא מי. חברים וחברות, האשם הוא אחד. אמנם הוא לא נראה מרושע, למעשה הוא נראה אפילו די חביב, אבל אל תתבלבלו עם המראה התמים, הוא ולא אחר אשם.
קוראים לו מסי, לאונל מסי.
עכשיו, אחרי שקיללתם אותי בוודאי במיטב הקללות שבלקסיקון שלכם, אני אסביר גם למה. התשובה היא כי הוא פשוט הרס לנו את הכדורגל. ממה נתרגש כשהוא לא יהיה? האם נתלהב משחקן על שמבקיע עשרים או אפילו שלושים שערים בעונה? האם נקפוץ לשמיים מדריבל מרהיב או מסלאלום מסחרר? האם נשתגע משחקן שישבור איזה שיא נידח פעם בעשור? לא. וזה בגללו.
כל כך לא מתחשב מצידו של הפרעוש, כי עכשיו אנחנו נהנים ממנו, אבל מה יהיה עוד עשר שנים כשהוא יילך? אנחנו נישאר פה בתקווה שמישהו יצליח לרגש ולהדהים אותנו כמוהו, אבל זה לא הולך לקרות. שומדבר לא יהיה דומה למקור, ואנחנו נידונו לגורל אכזר של אכזבות.
ליאו, למה אתה לא יכול להיות קצת יותר כמו כריסטיאנו? לפחות הוא אנושי, לפעמים מחטיא, לפעמים לא כובש. מתעצבן, נכשל מדי פעם. הוא, בניגוד אליך, נותן לנו את ההרגשה שיש לאן לשאוף, שבעזרת עבודה קשה ויכולת פיזית גבוהה אפשר להגיע לשיאים. אבל אתה, אתה הרסת לנו את הכדורגל. בגללך, מסי יקר, סוף העולם הוא מוצדק גם מוצדק. אלא אם כן, ומזה אני אפילו יותר מפחד, יבוא מישהו שיצליח להתעלות עליך. וגם זו סיבה לשים להכל סוף כבר עכשיו. (אייל אליה)
"אני מאמין באמת ובתמים שכל אחד צריך לתרום את איבריו לאחר מותו. אני לא אעשה זאת, אבל אני מאמין בכך". בכנות האופיינית לו, סיכם לואי סי קיי את אחת הפואנטות הבסיסיות בנוגע למין האנושי – ערכים זה יפה, אבל בשעת מבחן כולנו פועלים מתוך דחפים בסיסיים, ועל פי רוב, אנוכיים לחלוטין. לפיכך אפשר לזנוח את כל הדיבורים על סמים, אלימות או שאר תחלואות מחד, ורגעי אסתטיקה או אושר מאידך. אם משהו יגרום לנו לאחל לסוף העולם, זה יהיה משהו קטן, אנוכי ורגשי לחלוטין. השאלה היא רק מי מוכן להודות בכך. אז בשם הכנות, אודה ברגע הקטן, האנוכי והלוזרי שלי, שמצדיק את בואו של הקץ. כאשר וינסנט אניימה ירה את הכדור מעל לשער ופספס הזדמנות להעלות את הפועל תל אביב ליתרון במשחק האליפות המפורסם בטדי, ייחלתי לסוף העולם. כי אני לוזר קטן שלא היה מוכן לסבול את האפשרות שהקבוצה שלו תצא עד כדי כך לוזרית ולא תצליח לנצח משחק אליפות גם כאשר היריבה שלה שומטת נקודות במקביל. אז ייחלתי לסוף העולם, וסוף העולם אכן בא, אבל דווקא עבור הצד השני. כי המזל לא באמת הולך עם הטובים. זו גם פיקציה. (עידן עמיאל)
*
בני המאיה כנראה ידעו מה יקרה ב-2012. הריגוש נעלם. וכשבספורט האלמנט של הרגש מתכהה אז באמת אפשר לשאול מי האחרון שיכבה את האור. כי הרי מאיפה בנויה ההתמכרות הלא שפויה שלנו? מהלא ידוע, מכל דבר אחר לא צפוי. קבוצה קטנה שתיקח אליפות משום מקום, שחקן שלא יהיה מכונת מכירות מהלכת ורק לאחר מכן ספורטאי.
שמהלך תמים של שחקן מועדון או ארגון לא יהיו רק לשם החשיבה השיווקית על איך להגדיל את נתחי הרווח ממכירת החולצות, אלא מתוך תשוקה וטרוף להחזיר את הספורט אלינו לקהל, זה שנותר מאחור כי לאף אחת מהמפלצות שהשתלטו על הספורט כבר לא אכפת ממי שמזין אותו – האוהדים.
וגם אנחנו אשמים שהסוף מגיע. אם פעם ללכת למשחק כדורגל ישראלי היה הגשמת חלום ילדות, כיום פחות מנסיעה לקלאסיקו או לגמר ה-NBA לא שווה תזוזה מהכורסא. גם אנחנו איבדנו את הרגש, כרסמנו את התמימות הטהורה למשחק, הפכנו לחסרי שובע, ושכחנו את היסודות לשאלה למה כל אחד מאיתנו, כישראלים, התחיל לאהוב ספורט. ועכשיו אין דרך חזרה, שהמציאות על המסך חזקה יותר מכל מה שדמיינו, שמזריקים לנו ליגה רוסית, פולנית ובלגית אז צריך אירוע מכונן שיעצב אותנו מחדש, שיגדיר את הספורט מחדש, את התמימות. ומה יותר טוב מקץ כל הקיצים, גראנד פינאלה עם פיצוץ אדיר בחסות בני המאיה, שמתוך התוהו ובוהו על פני תהום נאהב, נתרגש ונחווה את הספורט מחדש. (אורי דגון)